מים אל ים - מסע שביל ישראל

שביל ישראל
תאריך אירוע: יום ג', 13.03.2018 09:00 - יום ה', 15.03.2018 23:00
ביום חמישי האחרון (15.3.18) בשעת לילה מאוחרת סיימו הסטודנטים מהמכללה האקדמית אחוה שלושה ימים של מסע על שביל ישראל, במסגרת מיזם משותף למנהל עובדי הוראה במשרד החינוך והמשרד להגנת הסביבה.
 
65 סטודנטים, אנשי סגל אקדמי, מדריכים, חובשים ואנשי מנהלה מכל חלקיה וגווניה של החברה בישראל, צעדו ביחד, בישלו ביחד, למדו ביחד, קפאו לחוד וביחד, כאבו והתרגשו ביחד, במסע שנועד להפגיש סטודנטים להוראה מ-11 מוסדות חינוך עם סוגיות של קיימות, איכות סביבה וחיים משותפים.
 
באחת ההפסקות ישבתי עם הקבוצה של עופר לארוחת צהריים. יעל ודנה, שתיהן סטודנטיות להנדסת מזון מהטכניון, הסבירו לי את משל הטחינה. אני מביא אותו לפניכם ללא המנוחים המקצועיים שלצערי נשמטו מזיכרוני אחרי יותר מ- 25 קילומטרים של הליכה.
 
טחינה גולמית היא נוזלית, כשמוסיפים לה מים קורה דבר מוזר - היא מתקשה, כמעט מתאבנת, ורק אם ממשיכים ומוסיפים לה עוד מים היא חוזרת ושבה לתצורתה הנוזלית. מים ושמן הם ניגודים מושלמים. כשאחד מהם הוא מרכיב דומיננטי, כמו השמן בטחינה הגולמית, או המים בטחינה המדוללת, מתקיימת היררכיה ברורה שמאפשרת זרימה. כאשר יש איזון בין הניגודים, ולא ברור מי המרכיב הדומיננטי, נוצרות נוקשות, היעדר תנועתיות ותקיעות.
 
אבל יש בנמצא חומרים מתחלבים, שיודעים להתקשר גם עם השמן וגם עם המים. סבון למשל, מתקשר למולקולות השמן שנמצאות בבסיס הלכלוך בכף היד, ומסייע בפירוקן, אך גם למים ששוטפים אותו מלמעלה, דבר המבטיח יד רחוצה ונקייה.
 
על-מנת לקיים חיים משותפים, עלינו למצוא את אותם חומרים מתחלבים שיודעים לקשר בין ניגודים, לגשר בין קונפליקטים, ולחבר שמן למים, מבלי לוותר על היתרונות והייחוד של כל מרכיב בתרכובת.
 
בחניון הלילה הדלקנו אש בעזרת מקדח עץ המבוסס על חיכוך. מספר סטודנטים וסטודנטיות החזיקו חבל בצידו האחד של המקדח, אחרים בצידו השני, וקבוצה שלישית הפעילה לחץ על המקדח על-מנת שיהיה חיכוך גדול יותר. רק מאמץ קבוצתי מאפשר לייצר את אותו שביב של גחל שידליק את אש מדורת השבט.
 
כל קבוצה משכה בתורה את החבל שהיה מלופף סביב המקדח, וכל מי שהיה מסביב עודד את העושים במלאכה וסייע בתזמון המשיכות. "אחד, שתיים, שלוש"... קולותיהם של עשרות אנשים סופרים ביחד הדהדו בחלל הלילה. ואז קרה דבר לא מתוכנן - הספירה שהתחילה בעברית התחלפה לערבית, ואז שוב לעברית, ושוב ערבית, במין הרמוניה לא מתוכננת של התחשבות והקשבה הדדית.
כפות הידיים צרבו לי מהחיכוך עם החבל, והרגליים דאבו אחרי קילומטרים על הדרך, אבל הלב - הלב התרחב והתרגש.
 
הדר סיפרה על שבט האפאצ'י, שביציאה לצייד לא אומרים "אנחנו הולכים לצוד", אלא "אנחנו הולכים לקושש עצים למדורה". ההבדל הוא במיקוד - ראייה צרה ומשימתית של ציד, אל מול תודעה רחבה יותר של קיום, תנועה עגולה של התבוננות וחיפוש אחר הזדמנויות ללמוד מן העולם, ולהתחלק בשפע שהוא מציע לנו.
 
עדנן לימד אותנו את ההבדל בין כביש לדרך. כביש נועד להוביל אותך מנקודה א' לנקודה ב' בדרך המהירה והנוחה ביותר. בדרך ישנה חשיבות לפרטים שנמצאים לאורכה - מקור מים חיים, נקודות של צל או נוף, או אנשים טובים שאפשר לפגוש. לא סתם השתרשו הביטויים 'דרך ארץ' ו'דרך אבות'. החשיבות אינה רק בלהגיע מנקודה לנקודה, אלא ישנה חשיבות לא פחותה לדרך בה אתה מתנהל ולערכים שמלווים אותך לאורכה.
 
במסע הזה פגשתי המון אנשים מופלאים. בשיחות רבות על הדרך, בהפסקות תה עם אזוב ונענע נחלים, פגשתי מתכשרים להוראה שצמאים ללמוד, עם עיניים סקרניות ולב רחב. מבלי שהתכוונו נוצרו שיחות מאוד אינטימיות על התמודדות אישית, על תהליכים חינוכיים, על קשיים והצלחות קטנות. המילים 'קיום' ו'קיימות' השתלבו באופן טבעי בז'רגון המסע, והפכו לחלק מתודעה מתפתחת.
 
בכל פעם שקבוצה התיישבה במעגל על-מנת ללמוד מהמדריכים המעולים שהובילו את המסע, ניכר היה שהם אינם ממהרים לקום, והשאלות שנשאלות העידו על רצון עז ללמוד ולהרחיב את הדעת. "אם אלו המורים של המחר", אמרו לי המדריכים, "אנחנו שקטים לגמרי".
 
כששואלים אותי איך היה המסע, אני מחייך. מילים יתקשו להעביר את התחושות שליוו אותנו לאורך שלושה ימים של הליכה, למידה וחיים משותפים הלכה למעשה. מקווה שהתמונות יסייעו במעט להעביר את המכלול.
 
תודה לכל מי שתרם לקיום המסע מהמשרד להגנת הסביבה, ממנהל עובדי הוראה וממכון מופ"ת.
תודה מיוחדת לליאורה, גיל שלם, מוטי, שמחה, צוות המנהלנים וארבעת המדריכים - הדר, עופר, עדנן וצפריר. היה זה מסע מופלא, מעל ומעבר לכל הציפיות והתכנונים
 
 
גיל חדש
ראש תכנית 'אקדמיה-כיתה' במכון מופ"ת