" אני תושבת קריית מלאכי, בת למשפחה בת שמונה נפשות, הוריי גרושים. בשנות התיכון למדתי בפנימייה צבאית של חיל האוויר, וזו נקודה משמעותית בחיי, בה נחשפתי למגוון רחב של אנשים, אותם למדתי להכיל, למרות הבדלי דת ומסורת, רקע סוציואקונומי שונה ושפה. בסופו של דבר הפכנו לחברים בנפש.
באותה נימה של הכלה, המשכתי לשירותי הצבאי שם לקחתי את זה צעד אחד קדימה כאשר התנדבתי מטעם הצבא במעון "מוריה", מעון לילדים עם פיגור שכלי ונכות פיזית. בהתחלה נרתעתי, כי התוודעתי שם למקרים קשים מאוד, ובהמשך התמלאתי סיפוק מכל חיוך שלהם.
מרגע שהשתחררתי מהצבא ניסיתי כמו כולם "לעלות על הגל" כמה שיותר מהר: להרוויח כסף ולהתקדם כלכלית. ככל שנקודת המוצא נמוכה יותר, הלחץ לצמצם את הפערים ולהגיע להישגים אישיים הוא גדול יותר. במשך המרוץ הזה התרחקתי מהדברים שאני אוהבת לעשות, מהחלומות שלי, ומעשייה בעלת משמעות... הפכתי אדם פחות שמח. ואז, לפני כשש שנים חליתי בסוג נדיר של לימפומה. זו הייתה נקודת מפנה בחיי, כיוון שלראשונה נאלצתי מכורח הנסיבות לעצור ולחשוב על איך חיי התנהלו עד כה, ואיך הייתי בעצם רוצה לנהל אותם בעתיד.
להפתעת כולם ראיתי במחלה הזדמנות לקחת בחזרה את החיים לידי ולהתמקד בדברים המעניקים את המשמעות האמתית לחיים במקום להתמקד במרוץ אחר הישגים כלכליים. באותה עת פנתה אליי נציגת שיקום של הביטוח הלאומי וסיפרה לי שרוצים להקים קבוצה בקריית מלאכי, כחלק מפרויקט ארצי בשם "קהילה נגישה". מטרתו, להקים קבוצות עירוניות שיפעלו לקידום זכויות של אנשים עם מוגבלויות ולמען שילובם בקהילה. רכזת התכנית דאז, הסבירה כי היא מחפשת אנשים שיהיו רתומים נפשית, מזוהים עם חזון הקבוצה, אכפתיים ויוזמים. מהר מאוד הבנתי שזה בדיוק מה שהייתי רוצה לעשות וקיבלתי על עצמי לקחת חלק בהקמת הקבוצה, שמחה על האפשרות לעשות משהו משמעותי.
כיום, חמש שנים מיום הקמת הקבוצה ולאחר שהתמודדתי בהצלחה עם המחלה הקשה, עומדות מאחורי שפע של חוויות, עשייה משמעותית ולמידה אפקטיבית. למדתי רבות אודות קבלת האחר, על היכולת להכיל את מגבלת האחר בלי לתייג אותו, היכולת להבין שלכולנו מגבלה זו או אחרת ואחריותנו כחברה לדאוג כי יהיה בה מקום שווה לכולם. בזכות הקבוצה אני ערה יותר לצרכים מיוחדים של הזולת, אדם מכיל וסובלני יותר. אני מרגישה שהחיים לא עוברים לידי, אלא שאני ממש מעורבת בהם, בוחרת את החוויות שאני רוצה לעבור, ומעצבת, ולו במעט, את העולם בו אני רוצה לחיות.
מאז הפרויקט הראשון הצטרפתי למספר פרויקטים קהילתיים נוספים, שכולם בדגש על נגישות ומתן הזדמנות לאנשים שהחיים לא היטיבו עימם, מסיבות שונות. בכל אחד מהפרויקטים אני מחפשת את הפוטנציאל, הערך, המסוגלות של הפרט ושואפת לסייע להביאה לידי מימוש. גם במכללה, במקביל ללימודיי האקדמיים, נתנה בידי ההזדמנות להמשיך באותו קו ולסייע לסטודנטים עם מוגבלות נפשית לממש את שאיפותיהם האקדמיות ולשלבם בקהילה."
רחלי פרץ, סטודנטית שנה ב' למדעי ההתנהגות ופסיכולוגיה, בעלת הישגים מצוינים בלימודים, הומלצה השנה על ידי דיקאן הסטודנטים לקבל את פרס המל"ג ע"ש שוש ברלינסקי ז"ל להצטיינות במעורבות חברתית.
