1.5.2013-30.5.2013
"אם אתה מגלה את סודותיך לרוח, אינך צריך להאשים את הרוח על שגילתה אותם לעצים"
בתערוכה זו, שפנים רבות לה, שזורות יחדיו עבודותיהן של שתי אמניות: נעמי לוי וזינב ג'ריביע. לכאורה, שתי נשים, שתי אמניות, ובפועל שתי תבניות מקבילות לנוף אותה מולדת. כל אחת בדרכה הייחודית מבטאת את תבנית נוף מולדתה. נוף לא רק במובנו הפיזי, כי אם בזה התרבותי. לכאורה, נושאים שונים, שיטות שונות, ובפועל עיסוק משותף מתמיד ועקבי, בזיכרון ככוח משמר, באלמנטים מעצבי תרבות, במורשת ומסורת.
את ההשראה לעבודות ההדפס שלה שואבת נעמי לוי מן הנופים בהם גדלה, ומהשפעות מזג האוויר על הנופים ועל היבולים החקלאיים. העבודות המוצגות בתערוכה זו הן פרי יצירה של למעלה משני עשורים, ומייצגות מספר תקופות בחיי היצירה שלה.
מאז שחר הימים, עוד בתקופתו של האדם הקדמון שעסק בחקלאות ובצייד וצייר את ציוריו על קירות מערות, דרך המצרים הקדמונים ועד עצם ימינו אנו, התעניין ומתעניין האדם ללא הרף בגורמי השמיים: בשמש, בירח ובהשפעתם על היבולים ועל חייו. גם נעמי בעבודותיה, מושפעת מן השינויים שחלים בנופים במעבר בין עונות השנה, מן השינויים הנגרמים על ידי הרוח, הגשם והשמש. היא כואבת את אותם שינויים החלים בטבע כתוצאה ממעשי ידי האדם הבונה ללא הרף והורס נופי בראשית, מדי תקופה מוצאת עצמה חרדה ומודאגת מחדש מן האפשרות כי תהייה שנה שחונה וכי יחסרו מים. מסורת "משמעת המים" הטבועה בתושבי הארץ, הדיבורים החוזרים אודות החשש מן ה – "עד כמה נמשיך ונרד אל מתחת לקו האדום בכינרת", ועל הממוצע הרב שנתי, המצאות מתחתיו או מעליו" – כל האמור הביא למעשה להיווצרותם של השטחים והקווים הכחולים, האדומים והצהובים, החוזרים כמוטיבים בעבודותיה. האדום מסמל את הממוצע השנתי, הכחול מתקשר עם שפע בכמות המשקעים והמים, בעוד שהצהוב מסמל את השמש, את החום, את היובש והבצורת. חיפושית הזבל המופיעה כאלמנט ומוטיב חוזר בעבודותיה, מהווה בתרבות המצרית סמל ללידה מחדש: "חירפי", אל השמש הצעירה (היא שמש הבוקר), תואר באמנות המצרית בדמות אדם, שבמקום ראש, מונחת על כתפיו החיפושית.
במידה דומה שואבת זינב ג’ריביע את ההשראה לעבודותיה מאלמנטים מסורתיים המלווים אותה משחר ילדותה.זינב הינה אמנית בדואית ומורה לאמנות המתגוררת ויוצרת בישוב שגב-שלום שבנגב. אמנותה עוסקת בפיסול קרמי המשלב קישוטים וסגנונות רקמה בעלי צביון בדואי, בהשראת בגדיה של אמה. רקמה היא מעשה חיבור בין הפנים והחוץ של הבד, של הנפש, של מרקם החיים. רקמה עולה ויורדת קדימה ואחורה, פנימה והחוצה, הלוך וחזור, תנועה מתמדת של חבורים קטנים סבלניים, מלאכת נשים עמלנית בכל הדורות, הנשים הן גם אלו הממונות על עיצוב חיבורי החיים בין אשה לרעותה, בינה לילדיה, בינה לבעלה.לעבודות הקרמיקה שלה, העשויים סוגים שונים של חימר, רוקמת זינב דימויי טקסטיל מסורתיים. גם עשיית כלי החרס, וגם הרקמה, שנועדו כמלאכה לצורך שימושים יומיומיים, הופכים בעבודותיה של זינב לאמנות בעלת אמירה. על קו התפר בין הישן לחדש, ומתוך השינויים המתרחשים גם בחברה הבדואית, בהשפעתה החובקת כל של המודרניזציה, מבקשת זינב לשמר את אותם מאפיינים תרבותיים הנוטים להעלם. הרקמה המסורתית, המועברת מאם לבת במשך דורות, מהווה עבורה חלק מהצביון המובהק של התרבות הבדואית, ואת החיבור בין המסורתי לעכשווי.
