פתיחת התערוכה לאמן עובדיה אגסי, "אין נביא בעירו", תתקיים ביום שני, 26 בדצמבר 2011, בשעה 17:30
באירוע הפתיחה תתקיים הרצאתו של מר קובי כרמי:"אמנות נאיבית ועבודתו של עובדיה אגסי".
ההרצאה פתוחה לקהל.
עובדיה אגסי – עבודות נבחרות (1957-1971)
דברי ימיה של האמנות הישראלית נרשמים בדיעבד. שנות ה-50, ה-60 וה-70 באמנות הישראלית מדגישות בעיקר את פעילותם של קבוצות כמו אופקים חדשים, 10+, ואת תחילתה של האמנות המושגית בארץ. גם דברי ימיו של עובדיה אגסי נרשמים לאחר מותו. אגסי, שלא התיימר לנבא דבר מעתידה של האמנות הישראלית, ובטח לא בלט בנוף עירו, מתגלה כמעט יובל לאחר התקופה בה פעל. ההון האמנותי שהותיר אחריו כולל כמאה עבודות מוגמרות רובן בנושאי התנ"ך, בעוד אחדות מהן מתייחסות לפולקלור בעיר הולדתו – בגדד. התייחסויות לתנ"ך ולמקורות הופיעו לכל אורכה של האמנות הישראלית. ועדיין, היה זה נושא שנדחק הצידה במידת מה. כיאה לדרך בה נכתבת היסטוריה, נחשף תחילה המרכז, ואחריו עולים ומתגלים מעגלים נוספים, מרוחקים יותר, שיחד מרכיבים את פניה של תקופה. תערוכה זו מהווה מראה למעגל שכזה, ודוגמא, בין היתר, לאופן בו ההיסטוריה נכתבת.
אגסי נולד בבגדד ב-1920 למשפחה של רבנים. הוא החל לצייר מגיל 10, ובגיל 12 כבר עסק לפרנסתו בתחומים של גרפיקה ועיצוב תפאורות. אביו, שהתנגד בתוקף לעיסוק זה קרע בשיטתיות את עבודותיו. אך רוח היצירה, שהייתה חזקה ממנו, דרבנה אותו, והוא המשיך בדרכו למרות התנגדות זו. בגיל 30 לערך עלה ארצה, והתישב ברחוב גורדון בתל אביב. הוא מעולם לא התברג בסצינה הבוהמית של אמני אותה תקופה, אך הקפיד לצייר ללא הרף. נושאי הציור, שהיו רחוקים מאוד מאלו של סצנת האמנות באותה תקופה, נותרו אותם אלו שקרובים היו לליבו מילדותו. בתערוכה זו מוצגות כארבעים עבודות המתייחסות לסיפורים שונים מהמקורות, ועוד כ-15 המתייחסות לתרבות היומיום בעירק. בשנת 1989 הוצגה התערוכה "קול ענות", שהתייחסה למוטיבים תנכיים באמנות הישראלית בין השנים 1970-1998 (אגסי לא היה בין האמנים שהוצגו בתערוכה זו). רות קלדרון כותבת במאמרה לקטלוג התערוכה: "המדרש הוא מעשה המבטא חרות. רק אדם חופשי מסוגל לעמוד מול טקסט קלאסי עבורו [...] ולמצוא בו משמעות חדשה. לצד החירות, זקוק מעשה המדרש גם למחוייבות: להיכרות טובה של הדרשן את הטקסט. מבלי שהפירוש המסורתי יסתיר את הפירושים המצפים להתגלות". ניתן למצוא הרבה מן הדמיון בין תיאורה זה של רות קלדרון לבין עבודתו של עובדיה אגסי. חרות, משום שאגסי לעולם נשאר נאמן לעצמו: בין אם מול ניסיונות אביו להניאו מן הציור, ובין אם מול הזרמים האמנותיים ה"אופנתיים" בשנים בהם יצר. אגסי מתמודד מול הטקסט הקלאסי שהכיר היטב, אותו טקסט שבגינו גם לא הורשה לצייר, ומעבדו כך שיניב משמעות חדשה, בעיקר עבורו, מזו שהכיר. עבודתו לא ניחנה בתיאורים אקספרסיביים או ליריים. שיטת עבודתו סיפיזית ונוקשה. הבד גדוש הצבע מתאפיין בדימויים סכמתיים, שחוזרים על עצמם בין העבודות השונות, והציור נבנה לאיטו, מתוך התייחסות מחושבת לכל דמות ולכל פרט. הוא מתעלם לחלוטין מכללי הציור, ועובד בטכניקה אינטואיטיבית כביכול, המזכירה במידת מה את אופן הציור בממלכות המזרח הקדומות (מצרים ואשור). הוא מיטיב לשלב בין תיאור נאמן למקור של הסיפור המקראי, לבין מבט ופרשנות אישיים המתגלים בעיקר בהשוואה בין הסיפור לאופן תיאורו על הבד. אגסי משתמש רבות גם בכתוב ובכתב עצמו. אך לא האותיות הן אלו שמבקשות להקרא, כי אם הדימויים והציור בכללותו. במקרה זה מהווה דוקא הטקסט את המקור לקצב לתנועה בציור. כך למעשה, הופכת קריאה איקונוגרפית של העבודות למלאכת מדרש מורכבת בדיוק כפי שדרש בה האמן, מלאכת מדרש, שהפירוש בה אינו מסתיר את מה שמצפה להתגלות.
שרה מלכא – אוצרת
מיקי בנאי – יועצת אקדמית לאמנות
