התנ"ך והזיקה לעבר המקראי בלימוד תולדות עם ישראל

מחבר/ים: 
דויד שחר
עמודים: 
39-58

דוד שחר

התנ״ך והזיקה לעבר המקראי בלימוד תולדות עם ישראל, בחינוך העברי בארץ ישראל בראשיתו (1918-1882)

תארנים:התנ״ך, התנ״ך כהיסטוריה, העבר המקראי, החינוך העברי בארץ ישראל, עבריות, שלילת הגלות, האידיאולוגיה הציונית, התודעה ההיסטורית הציונית.

תקציר

ברוח התפישה הציונית, שייעדה להיסטוריה תפקיד מרכזי בעיצוב הזהות הלאומית, הועלה בחינוך העברי בראשיתו (1918-1882) הצורך בפענוח העבר ההיסטורי ובמתן פרשנות הולמת לתקופות קודמות, על מנת לגבש תפישת זהות עצמית חדשה ולשם דיון בשאלות היסוד של החברה המתחדשת בארץ ישראל: תרבותה, צביונה ומשמעותה. בתפישותיהם של המורים העבריים היו שאיפות התחייה הלאומית מעוגנות בשחזור מחדש של העבר ההיסטורי של עם ישראל, כאשר הגדרת טיבו של העבר נקבעה בדרך כלל על פי הכוונות לעתיד.

מעצם העלייה לארץ המולדת ההיסטורית, ההיאחזות בה, ההשתרשות באדמתה ובנופה, בעצם תהליך הנורמליזציה, שהתבטא בשאיפה להיות עם ריבוני ככל העמים, טופח הקשר עם העבר ההיסטורי הקדום של ימי בית ראשון ושני. קשר זה לעבר תפס מקום נכבד בהכרה החינוכית והתרבותית ובתודעה ההיסטורית של הדור החדש בארץ ישראל.

בתנ״ך ראו המורים העבריים ביטוי לרוח העברית הלאומית האמיתית, יצירה לאומית למופת המשקפת חיים לאומיים למופת. לפיכך, הם ראו בתנ״ך ספר ללימוד ההיסטוריה הלאומית של העם בארצו ובית-היוצר לידיעת המולדת .

מעמדו המרכזי של התנ״ך בחינוך העברי בארץ ישראל מראשיתו, ומקומו כיסוד עיקרי בחינוך הלאומי, היו קשורים לתהליך התחייה הלאומית אך היו גם תוצאה של שיקולים פדגוגיים. לפי שיקולים אלה תוכנו של התנ״ך הולם גם את יעדי החינוך ״המדעי״ והאנושי. בראשיתו של החינוך העברי, כאשר המטרה האידיאולוגית הלאומית זכתה ליתר הדגשה, כשהאווירה החברתית והלאומית הייתה ספוגה כיסופים לחיים לאומיים עצמיים, עורר התנ״ך אצל המורים העבריים להט אמיתי. הם ראו בו מפתח קסם הפותח את השער לחיים לאומיים חדשים -ראייה רטרוספקטיבית-מגמתית ולא ראייה המתבססת על אמונה ועל קדושה דתית.