הקולנוע הישראלי: בין תל אביב לקבציאל



בהרצאתי  נביט אל הקולנוע הישראלי דרך האופן בו הוא מהדהד את הספרות היהודית של שלהי המאה התשע עשרה במזרח אירופה.

מדוע זה מעניין להביט על הקולנוע הישראלי מפרספקטיבה זאת?

כי מצד אחד זאת הייתה התקופה שבה נקבע האתוס הציוני שגובש דרך כתבים של סופרי התקופה, בעיקר בכתביהם הפובליציסטיים הציוניים. 

ומצד שני זאת הייתה תקופה שבה התגבשה תרבות יהודית מודרנית במזרח אירופה, תרבות יהודית לאומית לא ציונית, שראתה בעם היהודי עם אירופי, שאמור להמשיך לשבת באירופה לנצח.

הטענה היסודית שלי היא שהקולנוע הישראלי הדרמטי מהדהד את הכתבים הציוניים של אותה תקופה ואת הוויכוחים בין הסופרים על האתוס הלאומי הראוי למדינה הציונית, ואילו הקומדיה מהדהדת את התרבות היהודית הלאומית הלא ציונית, את מה שנהוג לקרוא תרבות  השטעטל. כלומר, סרטים כמו "ללכת על המים"( 2004), "ואלס עם בשיר" (2005),  "לבנון" (2010) מהדהדים את ברדיצ'בסקי ואחד העם. ואילו קומדיות כ"סנוקר" (1975) "צ'רלי וחצי" (1974) "זוהי סדום" (2010) מהדהדות את סיפורי השטעטל של שלום עליכם ומנדלי מוכר ספרים.