החייאת הלשון העברית כביטוי לתפיסה היסטורית ותרבותית, בחינוך העברי בארץ-ישראל בראשיתו

מחבר/ים: 
דוד שחר
עמודים: 
129-149

החייאת הלשון העברית כביטוי לתפיסה היסטורית ותרבותית, בחינוך העברי בארץ-ישראל בראשיתו.

דוד שחר

תארנים: החינוך העברי, תחיית הלשון העברית, לאומיות, "עברית בעברית", אחד העם, אליעזר בן-יהודה, תודעה היסטורית ותרבותית.

מפתח הזהב של החינוך העברי הוא הלשון העברית. אתם שנמסר בידכם המפתח לנשמת העם, אותו החבל, שבו נאחזנו בשעה שאונייתנו היתה מטורפת בים – אתם בשובכם לבתיכם, השתדלו למסור את המפתח הזה לכל העם העברי ולבניו ולבנותיו אחד, ואז נפתח בעצמנו את השער הגדול לתחיה ולתקומה שלמה.

ח"נ ביאליק, על החינוך והלשון (תרע"ז)  

תקציר

המורים העבריים בראשיתו של החינוך העברי בארץ-ישראל קיבלו על עצמם להפיץ את העברית החיה, "להפוך לשון ספרותית ללשון החיים". בעיניהם שימשה העברית כמקצוע החשוב ביותר במהפיכת התחייה הלאומית, ופיתוח ההוראה בעברית של כל מקצועות הלימוד נחשב בעיניהם כמטרה מרכזית בעבודת החינוך. ברם, המאבק על השימוש בשפה העברית בבית הספר העברי היה יותר מאשר מאבק טכני על כלים ויותר מאשר תפקיד טכני-פונקציונלי כלשון ההוראה ושפת הדיבור של התלמידים. היה זה מאבק על ערך מהותי של העבר היהודי ומאבק לביסוסו של ערך ציוני מרכזי.

לאור האמור, מטרת המאמר לשאול ולבחון: מה הם תחומיה של הזיקה לעבר ולמורשת ההיסטורית-התרבותית בתהליך החייאת הלשון העברית בחינוך העברי בארץ-ישראל בראשיתו, ומה הם ביטוייה? באילו ממדים מאפיינת הלשון העברית את התרבות הלאומית ואת העבר ההיסטורי-תרבותי בתפיסת החינוך העברי בארץ- ישראל? הלשון העברית נתפסה במשמעות רב-ממדית: היא היוותה סמל רב-עוצמה המבוסס על קונוטציות היסטוריות ותרבותיות; היא ביטאה זיקה לעבר ותחושה של ייחודיות, תרבותית והיסטורית.

מעוף ומעשה מס' 6, תש"ס – 2000