לשורשו של 'הזיכרון היהודי' – דיון לשוני-אנתרופולוגי

מחבר/ים: 
גבי זלדין
עמודים: 
203-211

גבי זלדין

לשורשו של ׳הזיכרון היהודי׳ -דיון לשוני-אנתרופולוגי

 מבוא

נושא ׳הזיכרון היהודי׳ עומד בשנים האחרונות בלב הדיון האינטלקטואלי היהודי. שאלות כגון: האם קיים בכלל ׳זיכרון יהודי׳ קולקטיבי? ואם כן, מה הם תכניו של זיכרון זה? כיצד מעוצב הוא במהלך הדורות? כיצד משפיע זיכרון זה על זיקתו של היחיד לקולקטיב? ובאיזה אופן צריכים אנו לקבל את מרותו עלינו? - מעלים בהקשרים שונים סוציולוגים, פילוסופים, היסטוריונים וחוקרים מענפי מדע אחרים העוסקים בעם-ישראל (1).

מבלי להיכנס לכל פרטי הדיון ביחס להגדרות השונות הניתנות למושג ׳הזיכרון היהודי׳ - הנתפס בעיני בהקבלה לתפקיד הזיכרון בהוויית האדם היחיד, כבסיס ותשתית לתודעתו העצמית של עם ישראל, ולצורך הצבת הגדרת עבודה בסיסית -נסתייעתי במחקרו של פרופ׳ עמוס פונקנשטיין(2).

בהתאם לתפיסה זו, הזיכרון הקולקטיבי הוא מסגרת גמישה המכילה מערכות של: מושגים לשוניים, סימנים, סמלים, מנהגים, נימוסים, מועדי זיכרון, שמות מקומות ואישים, מצבות ומרכזי פולחן, טקסים, תדמיות סטריאוטיפיות ועוד. מושגים וסמלים אלה, הנוצרים והמתפתחים באמצעות הגותם, פועלם ויצירתם של יחידים וקבוצות מהקולקטיב במהלך ההיסטוריה, מוזרמים באופן דינמי אל הזיכרון הקולקטיבי, ונשמרים בו בהתאם לרמות השונות של חשיבותם . ישנן מערכות של מושגים וסמלים הנשמרות במרכז התודעה הלאומית, והן שיוצרות את הזרם המרכזי בתרבות הלאומית, ולעומתן ישנן מערכות הנדחקות אל השוליים ומסומנות כ׳תת-תרבויות׳. בכל דור ודור נמצא סוכני תרבות, יחידים וקבוצות, הפועלים לעצב ולהעלות אל מרכז הזיכרון הקולקטיבי מושגים ותכנים התואמים יותר לדעתם, או לדחוק לשוליים, לתהום השכחה, תכנים וזיכרונות אחרים. המקרא, יותר מכל טקסט אחר, שימש לאורך הדורות כמקור שעליו נשענו סוכני התרבות בישראל לצורך שאיבה ועיבוד של מושגים ותכנים, ולדירוג חשיבותם קודם להטמעתם ב׳זיכרון היהודי׳. את מושגיו ואת תכניו הרעיוניים ביקש המקרא לקבע בזיכרון העם בשתי דרכים שונות :

א.    באמצעות חזרה על התוכן החיובי, הן ברמת הידיעה השכלית הנלמדת, בבחינת ״ושננתם לבניך ודברת בם״ (דברים, ו, ז), והן ברמת המעשה, בקיום המצוות והמועדים: ״והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך״ (שמות, יג, ט), וגם: ״והיה היום הזה לכם לזיכרון״ (שם, יב, יד).

ב.    באמצעות השכחת תכנים שליליים, אליליים, שדבקו בלשון ובזיכרון הלאומי. את הפסוק: ״תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח״ (דברים, כה, יט),(3) ניתן לפרש בדרך זו.

אחד מהשורשים הלשוניים היותר מעניינים להבנת תהליך התפתחותו של ה׳זיכרון היהודי׳ בראשיתו - בשלב היציאה מהרובד הפרה-מקראי לתקופה המקראית -ולהבנת תפקידה של הלשון העברית כגורם בעיצוב זיכרון זה, הוא השורש ׳זכר׳ עצמו.את חשיפת שכבות התוכן הקדומות של השורש ׳זכר׳ אבקש לבצע באמצעות שתי צורות דיון שונות המשלימות זו את זו - הדיון הלשוני והדיון האנתרופולוגי.

מעוף ומעשה מ0' 6, תש"0 - 2000