תוכנית מערכתית לשיפור הדימוי העצמי של תלמידים לקויי-למידה המשולבים בבית-ספר רגיל

מחבר/ים: 
אפרת קס
עמודים: 
22-29

תוכנית מערכתית לשיפור הדימוי העצמי של תלמידים לקויי-למידה המשולבים בבית-ספר רגיל

אפרת קס

תארנים: תלמידים לקויי-למידה, שילוב חברתי, דימוי עצמי, גישה מערכתית.

תקציר

מאז נחקק חוק החינוך המיוחד (1988) החלה לתפוס תאוצה מגמת שילוב ילדי החינוך המיוחד בתוך בתי-הספר הרגילים. בייחוד בול0 הדבר כשמדובר בילדים לקויי-למידה (ל"ל). השילוב העלה כמה בעיות קשות ובתוכן הבעיה החברתית. קרבה אקולוגית היא תנאי הכרחי לקיום אינטראקציה חברתית ואולם היא איננה מספיקה להבטחת פתיחות חברתית. לעתים התוצאה הפוכה: עצם הקרבה הפיסית מביאה לדחייה ולהסתגרות סוציומטרית (פרשטמן וחן, 1993). הקרבה הפיסית בין החריגים לשאינם חריגים הביאה להתעלמות, לרגשות פחד, רתיעה ורחמים של ילדי החינוך הרגיל כלפי הילד החריג (רייטר, 1992).

על-פי התפיסה המערכתית ניתן להסביר את התנהגותו של הילד לא רק כתוצאה של גורמים תוך-אישיותיים, אלא גם כתוצאה של לחצים סביבתיים המאלצים אותו לפעול בצורה חריגה (דנילוב, 1990). על-פי התפיסה הפרסונלית יש לפתח תודעה ציבורית נרחבת לקבלת השונה כסובייקט בעל אישיות ״חודית (מיכאל, 1991). בחוזר המנכ״ל 1992 נקבע כי הצלחת פרויקט השילוב תלויה בשיתוף פעולה בין כל הגורמים המטפלים בילד. חוקרים רבים הצביעו על הקשרים הקיימים בין דימוי עצמי ובין הישגים אקדמיים והסתגלות חברתית (שרן ושרן, 1984; קדרון, 1989; גרשום ואליוט, בתוך הבר, 1990). הנחתנו היא ששילוב מוצלח יתאפשר רק אם יתקיים על בסיס דימוי עצמי תקין ככל האפשר של ילדי החינוך המיוחד והתקבלותם כבני-אדם שלמים בחברה הסובבת אותם. מטרת המאמר הזה היא להציע תוכנית מערכתית לשיפור הדימוי העצמי של ילדים לקויי-למידה המשולבים בבית-ספר רגיל. תוכנית זו ישימה לכל מודל בית-ספרי שבו לומדים ילדים חריגים. התוכנית בנויה באופן מודולרי, כך שניתן להשתמש בחלקים ממנה על-פי הצרכים הייחודיים של המסגרת שבה היא מופעלת. בתוכנית יש התייחסות לעבודה ברמות האלה: הנהלה, מורי החינוך הרגיל, מורי החינוך המיוחד והורי הילדים המשולבים. הכוונה היא שהמורים יהיו סוכני שינוי בתוך המערכת כולה.