"עמלנות" ו"עבודה עצמית" בחינוך העברי בארץ ישראל בראשיתו

מחבר/ים: 
דוד שחר
עמודים: 
145-169

״עמלנית" ו״עבודה עצמית״ בחינוך העברי בארץ ישראל, בראשיתו- 1882-1918
דוד שחר
תארנים: החינוך העברי, עמלנות, עבודה עצמית, חינוך פרוגרסיבי, פיידוצנטריות.

תקציר

מעבר לחילוקי הדעות הרעיוניים, שהיו נחלתה של מערכת החינוך העברי בארץ ישראל מראשיתה, היו עקרונות חינוכיים לאומיים, שנתקבלו על דעת כל הזרמים החינוכיים, ותמימות דעים שררה לגבי הצורך והחשיבות לחנך לאורם. אחד מעקרונות אלה, שזכה לחשיבות חינוכית, היה עקרון ה״עמלנות״, שהתגלם הלכה למעשה בדרך ההוראה והלמידה של "עבודה עצמית״. כתפיסות וכמתודות פדגוגיות נועדו דרכי למידה אלו להגביר את פעילותו העצמית של התלמיד ואת שיתופו בתהליך הלמידה, ולפתח את כל כוחות הנפש של הילד, שרק על ידי ״עמלנות״ ו״עבודה עצמית״ הוא יכול להגיע לעצמות אמיתית.
הגישה החינוכית של המורים העבריים, שראתה בעמלנות יסוד מרכזי בתהליך החינוכי, מבטאת היכרות עם החידושים בעולם החינוך בכלל, על רקע צרכיה של החברה היהודית בארץ ישראל בפרט. גישה זו הכירה בצורך לבצע שיפורים ותיקונים פדגוגיים בבתי הספר העבריים. שאלת הפרופורציה בין השאיפות והצרכים הלאומיים-חברתיים לבין התפיסה הפדגוגית החדשה, הנובעת מהכרת צורכי הילדות והילד ומעמידה אותם במרכזה, עמדה במרכז ההתייחסויות וההתלבטויות של המורים העבריים. גישתם של המורים העבריים קבעה איזו משתי התפיסות הללו, שהגיעו לכלל סינתזה ביניהן, תזכה ליתר הדגשה. ההערכה למושגי היסוד של הפדגוגיה החדשה ולשימוש בהם למען הצרכים הלאומיים בארץ ישראל העמידה את מושגי העמלנות והעבודה העצמית לא רק כמתודות המותאמות לגילויי חייו וצרכיו האינדיבידואליים של הילד, כפי שלימדה הפסיכולוגיה בת-זמנה, אלא בעיקר כדרך המקשרת בין נתוני הילדות לצורכי החברה העברית המתהווה.
בשלב זה של ראשית התהוות החינוך העברי בארץ ישראל, שלב של התחבטות בשאלות היסוד של התרבות הלאומית החדשה, תפסו שאלות הקולקטיב את עמדות הבכורה ואת מרבית תשומת הלב.