דוד שחר
המורשת ההיססורית-תרבותית ומשמעותה החינוכית בתפיסתו של יחזקאל קויפמן.
תארנים: מורשת היסטורית-תרבותית, יהדות כתרבות, החינוך כמנחיל מורשת, חינוך לאומי.
השאיפה לחדש את היהדות כתרבות לאומית היתה משותפת לכל הזרמים של ההגות הציונית, אולם נתגלו גישות סותרות לשאלה אודות המאפיינים שצריכים לייחד תרבות לאומית יהודית לעתיד, ועל הקשר בין מאפייני תרבות העתיד למאפייני התרבות היהודית בעבר.
כהוגה דעות וכמחנך, עמדה בפני קויפמן, כבעיה מרכזית, שאלת הזיקה למורשת הרוחנית היהודית לדורותיה. חוקרים שונים דנו בהגותו, אך על תפיסתו החינוכית בכללותה לא עמד עד כה חקר משנתו. מטרת המאמר להשלים ולכסות צד זה, תוך קישורו עם מה שתופס קויפמן כמורשת היסטורית-תרבותית. קויפמן הניח כי ההוויה הלאומית מתרקמת על מסכת היצירה התרבותית. הקיבוץ הלאומי מתייחד בזיקתו הלאומית והדתית, ובהתגלמות האידיאה של הדת והלאומיות כרוכה גם התגלמותן התרבותית. ככל שהניח כי ההוויה הלאומית מתרקמת על מסכת היצירה התרבותית, כך ראה במורשת העבר ההיסטורית-תרבותית "עניין לאומי רב וגדול", ולדידו - צרכים חיוניים של בני הדור יכולים למצוא סיפוק בירושת העבר, ואין ספק שמתוך ירושה זו יש לקחת אבני פינה לבניין החינוך הלאומי .
קויפמן האמין בכוחן של אידיאות לעצב את החיים האנושיים וההיסטוריים, וראה בחינוך לערכי תרבות את הבסיס לעיצובו של משכיל עברי ולמימושה של תחיית העם. מנקודת מבט זו, הדגיש קויפמן את חשיבות האוטוריטה של המחנך, את תפקידו של המחנך כמנחיל ערכי תרבות, את האידיאל של הדעת, את תודעת הרציפות התרבותית והיחס אל ספרי הדורות הקודמים, שיש ללמוד אותם ולדעתם. בכל אלה מופיע קויפמן כדמות של מחנך שמרן ואסנציאליסט בגישתו החינוכית .
מעוף ומעשה מס' 5, תשנ"0 - 1999
