הקשר בין תנועה ליצירתיות במתמטיקה

מה הקשר בין תנועה של הגוף לבין לימודי גיאומטריה? ד"ר עדי עראקי, ראש ההכשרה הקלינית, חוקרת ומרצה לתואר שני בנוירופדגוגיה באקדמית אחוה ערכה יחד עם ד"ר מיכל הרשקוביץ מהאקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, מחקר ישראלי שבדק כיצד תנועה במרחב משפיעה על יצירתיות מתמטית ועל פתרון והבנה של מושגים גיאומטריים. כעת היא מסבירה על הממצאים שעלו מהמחקר ואילו השפעות עשויות להיות לתגלית הזו. "הממצאים המפתיעים מראים שתנועה במרחב היא לא בגדר הפסקה קוגניטיבית, כפי שאולי היה ניתן לצפות, אלא דווקא זמן שעשוי להיות מתאים לחשיבה וללמידה".

אז איך בכלל עולה הרעיון לחבר בין תנועה לגיאומטריה?

"המחקר שלנו בעצם עוסק במפגש בין גיאומטריה, מחול, תנועה ומבט. המטרה שלנו הייתה לנסות לזהות סממנים ומונחים מקבילים, רק בשפות שונות, בין המחול לבין המתמטיקה, הגיאומטריה ופתרון הבעיות. היה ממש מעניין להבין איזה תהליכים קורים למשתתפות, ומה הקשר בין זה לבין חשיבה יצירתית. בדקנו את זה גם באמצעות מדדים התנהגותיים, רפלקציות, תצפיות, סרטוני וידאו, אבל גם באמצעות מדדים אובייקטיביים שעוסק בתנועות עיניים".

איך הניסוי הזה התקיים, איך ממש בחנתן את זה בפועל?

"במחקר השתתפו 35 סטודנטיות בהתמחות הוראת מתמטיקה באקדמית אחוה ובהתמחות מחול מהאקדמיה למוזיקה, כלומר, סטודנטיות שמגיעות משתי אסכולות שונות שהקשר ביניהן הוא מקרי לחלוטין. הן השתתפו במפגשים בין תחומים והיו צריכות להתמודד עם משימות גיאומטריות מרחביות, כאלה שדרשו מהן להבין צורות, זוויות, סיבובים, יחסים במרחב, פירוק של צורות לרכיבים, ובמקום להשתמש רק בדף ואיפרון, הן היו צריכות לעבוד בכמה ערוצים. לשרטט, לדבר, להסביר, להשתמש בגוף, בתנועה, במחוות, במיקום, במרחב, ובכלל לעבוד עם אוכלוסייה נוספת. המטרה הייתה לא לבדוק אם הן הגיעו לתשובה הנכונה, אלא לנסות להבין את הדרך שבה הן חושבות. מבחינתנו התוצאה לא הייתה חשובה אלא הדרך.

מה שבעצם היה מיוחד, זה שבדרך כלל אנחנו יודעים שבלמידת מתמטיקה, אנחנו תמיד נוטים לשאול את התלמיד איזושהי שאלה כדי להגיע לתשובה הנכונה. במקרה הזה הדרך הייתה חשובה יותר. איך היא חושבת, איך היא בודקת אפשרויות, איך היא עוברת בין הגוף לשרטוט, איך היא מתרגמת את התנועה לשפה. הסתכלנו על זה דרך שלוש עדשות. הראשונה, בחינוך בדרך כלל עושים המון רפליקות, איזשהו דיווח עצמי, מה אנחנו מספרות על חווית הלמידה, איך זה בא לידי ביטוי, בדרך כלל זה משהו שהוא נעשה רטרוספקטיבי, זאת אומרת אחרי שהתנסיתי, סיפרתי מה עברתי

העדשה השנייה, הייתה ההתנהגות שלהן. דרך צילום וידאו ראינו איך הן נעות, איך הן מצביעות, מדגימות ומשרטטות. והעדשה השלישית, שזו ההתמחות שלי, היה המדד האובייקטיבי יותר. הן הרכיבו משקפיים שעקבו אחרי תנועות העיניים שלהן, ובעצם אפשרו לנו לראות לאן הופנה הקשב בזמן המשימה, על מה הן התבוננו, מה הן עשו, איפה היו יותר תנועות עיניים, יש כל מיני מדדים של תנועות עיניים, שאפשר להבין ולשער שהיה איזה שהוא תהליך קוגניטיבי יותר מואץ. שהיה שם איזה תהליך יותר מעמיק של חשיבה".

יש דוגמה מובהקת שאפשר להבין דרכה איך זה באמת עובד?

"אחד הממצאים שבאמת הכי מעניינים, שבניגוד להנחה הרווחת, כשאומרים לילד, 'טוב, צא להפסקה, תזוז ותחזור אחר כך לשבת ולעבוד עם הדף והעיפרון', אנחנו רואים שהלמידה הייתה דווקא דרך תנועה, מה שהופך את הפעילות ליותר קלילה. דווקא בשלבים שבהם הסטודנטיות עבדו במרחב הפיזי, עקבו אחרי השותפות שלהן, תרגמו איזה שרטוט גיאומטרי לגופים, ראינו מאמץ. זה בא לידי ביטוי כשהעיניים שלנו זזות כל הזמן, זה נקרא סיקסציות, כשאנחנו מתמקדים במשהו אחר תנועות העיניים שלנו מאוד מהירות. ראינו שדווקא בזמן הקצר הזה שבדקנו אותו, לעומת שאר המשימות, היו יותר סיקסציות, זאת אומרת הרבה יותר קיבועים, העיניים התמקדו במשהו ספציפי, הייתה עלייה בקוטר האישון, וכשהאישון שלנו מתרחב אנחנו יודעים שבעצם יש שם איזשהו תהליך של קשב, של ריכוז, של מאמץ קוגניטיבי. וכמובן מיעוט מצמוצים, ככל שאנחנו נמצמץ יותר, אנחנו נמצאים בחוסר קשב, וכשאנחנו ממצמצים פחות, אז יש איזשהו מאמץ. כלומר, גם הגוף שלנו היה חלק מתהליך החשיבה. בזמן שכאילו אמורה להיות מנוחה למוח, לכאורה, להזיז את הגוף, רגע להשתחרר, דווקא שם הייתה איזושהי חשיבה יותר מאומצת מהמצופה.

התנועה היא לא זאת שהחליפה את החשיבה המתמטית, היא הפעילה את החשיבה המתמטית דרך ערוץ נוסף, וזה בעצם הדבר המעניין. כשאנחנו מדברים על העולמות האלה, שהם עולמות די שונים, המחול והתנועה לעומת הגיאומטריה, אנחנו מבינים שיש דברים מקבילים ביחסים, במרחב, אבל זה בא לעזור לנו להבין את המושגים המופשטים. אנחנו יודעים שלילדים, כל נושא הגיאומטריה, בכלל מתמטיקה, וגיאומטריה בפרט, ישר מכניס לאיזשהו סטרס ולחץ ולא מבינים מה צריך לעשות. מאחר וילדים לומדים המון דרך תנועה, דרך משחק, דרך בנייה, קפיצה, סיבוב, מדידה, התנסות, זו המסקנה המשמעותית באמת. בנוסף, מה שאנחנו חושבים שהוא הפסקה למוח, הוא זה שנותן לנו את ההשראה. זאת עוד הפעלה בלי ששמנו לב.

אני לא אומרת שכל שיעור מתמטיקה צריך להפוך להיות שיעור מחול, זאת לא הכוונה. הכוונה היא שכשעובדים עם הילדים ומנסים לגרום להם להבין את הגיאומטריה, אז לפעמים דווקא הגוף והתנועה הם אלה שיכולים להיות איזשהו גשר להבנה מתמטית. בטח כשאנחנו מדברים על מרחב, תורות, זוויות, סיבובים. הגוף שלנו לא יחליף את המתמטיקה, אבל הוא כן יכול להיות איזשהו פתח, איזשהו שער כניסה בצורה כזו או אחרת".

לראיון המלא לחצו על הלינק…