הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) היא הפרעה הקשורה לטראומה ולגורמי דחק, המתפתחת בעקבות חשיפה לאירוע טראומטי הכולל מוות, איום במוות, פגיעה גופנית חמורה או אלימות מינית. החשיפה יכולה להיות ישירה, באמצעות עדות לאירוע, באמצעות למידה על אירוע טראומטי שקרה לאדם קרוב, ובנסיבות מסוימות גם באמצעות חשיפה חוזרת לפרטים קשים של האירוע.

מופעי ההפרעה ותסמיניה

PTSD מתבטאת במספר תחומים מרכזיים. הראשון הוא חוויה חוזרת של האירוע הטראומטי, היכולה לבוא לידי ביטוי בזיכרונות פולשניים ולא רצויים, סיוטים, פלאשבקים ותגובות רגשיות או גופניות עוצמתיות בתגובה לתזכורות הקשורות לטראומה. תחום נוסף הוא הימנעות ממחשבות, רגשות, אנשים, מקומות או מצבים המזכירים את האירוע. בנוסף עשויים להופיע שינויים שליליים ומתמשכים במצב הרוח ובתפיסות הקוגניטיביות, כגון תחושת אשמה או בושה, אמונות שליליות לגבי העצמי או העולם, ירידה בעניין ובמעורבות בפעילויות ותחושת ניתוק מאחרים. לצד אלה עשויה להופיע עוררות מוגברת, המתבטאת בדריכות יתר, תגובת בהלה מוגברת, עצבנות, קשיי ריכוז והפרעות בשינה.

פסיכותרפיה

הטיפול הפסיכותרפויטי ב PTSD מתמקד בעיבוד הטראומה, בהפחתת הימנעות ובהשבת תחושת הביטחון והשליטה. גישות מרכזיות ומבוססות מחקר כוללות טיפולים ממוקדי טראומה, ובהם חשיפה ממושכת, עיבוד קוגניטיבי ו EMDR. הטיפול מאפשר התמודדות הדרגתית ומובנית עם זיכרונות, רגשות ומחשבות הקשורים לטראומה, תוך הפחתת העוצמה וההשפעה שלהם על התפקוד בהווה. במקרים של PTSD מורכב, עשויה להתווסף עבודה משמעותית על ויסות רגשי, תפיסת העצמי ודפוסי יחסים בינאישיים.

(מקור: DSM-5)