המחקר עוסק בפנומנולוגיה של האובדן כפי שחווים אותו הורים שכולים פלסטינים-מוסלמים שאבדו את ילדם בנסיבות של רצח, גילאי הנרצחים במחקר הינו בין 15 ל-36. מטרת המחקר היא להבין לעומק את התמות המרכזיות בחוויית ההתמודדות של ההורים השכולים, תוך התייחסות להקשר התרבותי-דתי-חברתי שלהם בישראל.

אובדן ילד בנסיבות של רצח הינו האובדן העז והקשה ביותר בהשוואה לסוגים אחרים של אובדן. אובדן זה מהווה למעשה אובדן פתאומי, המתרחש בנסיבות שאינן טבעיות. כיוון שכך, התמודדות עם אובדן בנסיבות אלה עשוי לייצר אתגרים ייחודיים בקרב ההורים. אובדן אדם קרוב בעקבות מוות אלים ובמיוחד אובדן ילד, נקשר לירידה משמעותית בבריאות הנפש בקרב השכול. כגון: הפרעות דחק פוסט טראומטיות, דיכאון, אבל ממושך ולעיתים סכנת חיים.

המחקר מבוסס על הפרדיגמה הפנומנולוגית הפרשנית והוא משקף את המציאות הסובייקטיבית של משתתפי המחקר. באמצעות ראיונות עומק עם 12 הורים שכולים בנסיבות של רצח, נבחנו חוויותיהם של משתתפי המחקר מתוך אמונה כי כדי להבין נושא כה כואב ומורכב, יש צורך בכלי המאפשר להבין את חווייתו של המרואיין.

ממצאי המחקר העלו שש תמות מרכזיות שנמצאו כמייצגות את החוויה של משתתפי המחקר, כפי שהם תופסים אותה, ומקיימות קשרי גומלין ביניהן, באופן הבא: החוויה הרגשית כוללת את התמות: פחד מפני הרוצח, כעס, בושה והשתקה. ככלל, החוויה הרגשית כולה אופיינה בהשתקה, על רקע ההקשר התרבותי-חברתי של המשתתפים ולאור חששם מן הרוצח. שתי תמות מרכזיות נוספות שנמצאו הן קושי בקבלת רצון האל וציפייה ליום אלקיאמה (יום הדין, העולם הבא), ונמצא כי הן קושרות זו בזו כחלק מהבניית המשמעות של ההורה השכול.

למרות שישנה תשומת לב מחקרית נרחבת לנושאים של האלימות והשכול, יש פחות תשומת לב לצרכים של יקיריהם השכולים בכלל, ובפרט, הנושא של אובדן ילד בנסיבות של רצח בחברה הפלסטינית-מוסלמית כמעט ולא נחקר, וזאת למרות העלייה הניכרת במקרי הרצח בקרב אוכלוסייה זו בישראל. חשוב לציין כי בשנה החולפת נרצחו 126 גברים ונשים ברובם מבוגרים, וקיימת חשיבות להשמעת קולם של ההורים השכולים לשיפור המענה הקליני שיינתן להם