המורשת ההיסטורית-תרבותית ומשמעותה החינוכית בהגותו של ח״נ ביאליק

מחבר/ים: 
דוד שחר
עמודים: 
102-123

המורשת ההיסטורית-תרבותית ומשמעותה החינוכית בהגותו של ח״נ ביאליק

דוד שחר

תארנים: מורשת היסטורית-תרבותית, יהדות כתרבות, החינוך כמנחיל מורשת, 'הלכה ואגדה', 'כינוסי, 'חתימה'

תקציר

השאיפה לחדש את היהדות כתרבות לאומית שלמה היתה שותפה לכל הזרמים של ההגות הציונית, אולם נתגלו גישות סותרות לשאלה אודות המאפיינים שצריכים לייחד תרבות לאומית יהודית לעתיד, ועל הקשר בין מאפייני תרבות העתיד למאפייני התרבות היהודית בעבר. כמשורר, מספר, מסאי, הוגה דיעות ומחנך, עמדה בפני ביאליק כבעייה מרכזית ומכרעת שאלת הזיקה למורשת הרוחנית היהודית לדורותיה. בין הגישות השונות שביקשו לשמור על זיקה הדוקה אל

המורשת הרוחנית של העם היהודי ותפיסתה כמאפיין מרכזי של הגדרה תרבותית ליהדות, מתבלט ביאליק בשאיפתו למצוא מוצא ולהורות דרך.

חוקרים שונים דנו ביצירותיו והגותו של ביאליק, אך על תפיסתו החינוכית בכללותה לא עמד עד כה חקר משנתו. מטרת המאמר להשלים ולכסות צד זה, תוך קישורו עם מה שתופס ביאליק, כמורשת היסטורית-תרבותית.

המורשת ההיסטורית-תרבותית נתפסה לביאליק בדמות ארון ספרים עמוס לעייפה, וביאליק תפס את תפקידו של המחנך היהודי לפתוח את ארון הספרים לפני תלמידיו כדי שכל אחד מהם ימצא את המורשת וייצור מכוחה. מכאן גם ברור טיבו של התהליך החינוכי: עיקרו פעולות מכוונות מצד המורים והתלמידים בלימוד של מורשת הדורות והפנמתה כנכס רוחני-לאומי.

"אם ישאלני בן אדם כי אכלול את מהותו הרוחנית, כי אתן דמות לפרצופו הרוחני של ביאליק במלים קצרות, אומר: כי חיים נחמן ביאליק הוא משורר עברי, המתגעגע ליהדות רוחנית, המתגעגע לקניינינו הרוחניים והחפץ להראות את הצורה הרוחנית של היהודי ואת נשמתו בציורים רוחניים".(1) במילים אלה ביקש מרדכי גטפריד לייחד את ביאליק כדמות שבה ניכרת התרוצצותו של הוגה דיעות, ששכן בנפש משורר. ביאליק היה בן היהדות הווהלינית - יהדות ספר מפולשה להשפעות שונות: החסידות חדרה לתוכה מאוקראינה הדרומית, נקלטה בה ומשלה בכיפה, אך גם הפלפול התלמודי בנוסח פולין והלמדנות הליטאית וההשכלה הגאליצאית נתנו בה את אותותיהם. בבית המדרש של זייטומיר ובישיבת וולוזיין רכש ביאליק השכלה תורנית נרחבת, אך נפשו נכספה גם לחיים ואורי, כלומר - להשכלה. אך עם רכישת ההשכלה גברה בלבו המבוכה בענייני אמונות ודיעות; המשכילים היו בעיניו"דור שוקע, דור בלי אהבה גדולה, בלי מסירות נפש אמיתית. תורה ירודה והשכלה ירודה להם." הוא הרגיש כי"בסביבתם גם נשמתו יורדת ומתרוקנת מיום ליום," והוא חולם אז על השכלה אחרת, "אשר לא תהיה צוררת, אלא מבצרת את תרבות ישראל."(2)

דרכו של ביאליק הובילה אותו לראות בהוויה היהודית של שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה- 20 את הצד הפרובלמטי שבה בהוויית חיים מתנדנדת על משברה ועומדת על פרשת דרכים והוא אליה נושא דברים ועושה חשבונות של דרכים ושל תכלית. מעצם הווייתה של התקופה כתקופת מהפיכה, 'כמשמעה ולא כמדרשה', נדרשת, לדעתו, "עשיית חשבון עולמו של עם ישראל," שבה "מחשבים את חשבונה של האומה, בודקים את האינוונטר, רושמים את הנכסים, לדעת מה קיים, מה נתקלקל ומה נפסל בתור כלים וצינורות לחיים ולשמירת הקיום, מסכמים את חשבון ההוצאה וההכנסה, הרווח וההפסד וקובעים את התקציב למחזור חדש."(3) ביאליק ביקש לעשות את חשבונה של האומה. מנקודת המבט הזו מבקשים אנו לשאול ולבחון בדבר גישתו של ביאליק לגבי הצורך לחידוש היהדות כתרבות, על תפיסתו בשאלת'ירושת העברי ובשאלת מקומו של היחדש' לעומת היישן': כיצד ראה את צביונה של התרבות היהודית לאור תהליך החילון שעברה החברה היהודית שהחלה מתנערת מיתורת משה' - מהחותם הדתי שאיפיין אותה? כיצד התייחס לשאלת הרציפות התרבותית בין התרבות הישנה לתרבות החדשה? בחינוך כמנחיל מורשת היסטורית-תרבותית וכמנחיל ערכי תרבות ראה את הבסיס לעיצובו של משכיל עברי שתרבות עמו ידועה לו, והכרה של המורשת עשויה לדעתו לשמש מורה דרך בהכרעות הגורליות על עתידו של הציבור היהודי.