חרדה חיובית – אותנטיות קיומית כדרך לשגשוג נפשי Positive anxiety: existential authenticity as a pathway to well-being

הרעיון של אותנטיות מלווה את החשיבה האנושית עוד מימי הפילוסופיה הקלאסית. בגישה הפסיכולוגית ההומניסטית שהובילו רוג׳רס ואחריו זרמים הומניסטיים נוספים אותנטיות מוגדרת כהתאמה בין שלושה מרכיבים: החוויה הפנימית, המודעות לחוויה הזו, והיכולת לבטא אותה בהתנהגות. כאשר מתקיימת התאמה בין שלושת הרבדים הללו, נוצרת תחושת מימוש עצמי, משמעות, וחוסן נפשי.

לעומת זאת, הגישה האקזיסטנציאלית־היידגריאנית מציעה הבנה עמוקה ושונה של אותנטיות. כאן מדובר לא רק בנאמנות לרגשות הפנימיים, אלא בנאמנות לקיום עצמו, לאופן שבו האדם פוגש את העולם ואת התנאים לתוכם הושלך. האדם, על פי היידגר, הוא יצור בעל חירות, אך חירות שמתקיימת תמיד בתוך מסגרת של נסיבות נתונות. אותנטיות במובן הזה אינה חופש מוחלט, אלא היכולת לבחור באופן מודע מתוך ההקשר שבו אנו חיים, תוך התייחסות אמיתית לאפשרויות הזמינות לנו. מנגד, חוסר אותנטיות מתבטאת כאשר אדם מקבל החלטות על בסיס ציפיות חברתיות והרגלים, במקום מתוך בחירה מכוונת.

היידגר אינו רואה את האותנטיות וחוסר האותנטיות כסותרות האחת את השנייה, אלא כמשלימות אותה. הן מאפשרות לאדם לתפקד מצד אחד כחלק מהיום יום, ומהצד השני מאפשרות לו בחירה מודעת ומשמעותית בתוך הנסיבות הקיימות.

בתוך תפיסה זו היידגר מציג סוג אחר של חרדה, לא החרדה היומיומית המכוונת כלפי איום מוגדר, אלא חרדה קיומית שנובעת מתוך תחושת ריק, חוסר בסיס וערעור ומופיעה ברגעים שבהם אדם מבין את סופיות חייו ואת אי הוודאות המהותית שמלווה את הקיום האנושי. אף שחרדה זו עלולה להיות מטלטלת, היא גם יכולה לשמש כזרז לאותנטיות. היא חושפת את הפער שבין הבחירות שהאדם חושב שעשה מתוך רצון חופשי לבין אלו שנבעו מציפיות חיצוניות, וכך מאפשרת בחינה מחודשת של חייו.

על רקע תפיסה זו נותחו 200 ראיונות עומק עם אנשים שחוו אירועים משני חיים. הראיונות התמקדו לא רק באירוע עצמו, אלא באופן שבו הוא השפיע על תפיסת העצמי, הבחירות והנתיב החיים. מתוך העדויות עולה תנועה ברורה, הדרך שבה אדם מפרש את החרדה שמתעוררת בעקבות אירוע כזה קובעת במידה רבה את השפעתו ארוכת הטווח.

כאשר החרדה מתפרשת כסכנה או כרגש שלילי שיש לדכא, היא מובילה לתגובות הישרדותיות של הימנעות, הסתגרות ותקיעות שמעמיקות את חוסר האותנטיות. לעומת זאת, כאשר אותה חרדה נתפסת כקריאה להתבוננות מחודשת בחיים או כנקודת מפנה שמחייבת בחירה מודעת, היא מאפשרת זיהוי של אפשרויות חיים חדשות. גישה זו נוטה להוביל לתחושת חירות, שינוי אותנטי ועלייה ברווחה נפשית.

ההכרה בכך שאירועי קיצון, גם טראומטיים יכולים להוות פתח לצמיחה, היא נקודת אור משמעותית בתקופות של חוסר יציבות, משבר ומלחמה. התפיסה של "חרדה חיובית" מאפשרת להבין את רגש החרדה לא כמשהו שיש לברוח ממנו, אלא כאפשרות לפגוש חלקים עמוקים בקיום האנושי ולבסס דרכם בחירה וחיים משמעותיים יותר. כך חוזרת האותנטיות להיות מושג הקשור לסדר פנימי, הבנה עצמית ונוכחות בעולם ולא לסיסמאות של "נאמנות לעצמי" שבפועל מרוקנות את המושג מתוכנו ופוגעות לעיתים בקשר עם האחר.

לבסוף, התפיסה הזו מעוררת גם שאלה טיפולית מהותית: האם נכון למהר ולהעלים חרדה שמופיעה בטיפול, או לראות בה פעמים רבות חלק חיוני מתהליך ההתפתחות נקודת מעבר שמאפשרת הבנה חדשה, שינוי, ויצירת חיים בעלי משמעות עמוקה יותר?

למאמר המלא לחצו על הלינק