לא משחק ילדים: ההיבט הפסיכולוגי מאחורי משחקי הדיונון

בעיצומה של טראומה קולקטיבית בישראל, העונה השלישית של 'משחק הדיונון' בנטפליקס שוברת שיאי צפייה ומעלה שאלות על המשיכה לאלימות קשה. ד"ר רינת כהן, מומחית בהתנהגויות סיכון בקרב מתבגרים, מרצה לתואר שני בייעוץ חינוכי ובפקולטה לפסיכולוגיה באקדמית אחוה, מסבירה האם מדובר בבריחה, פורקן רגשי או צביטה שמחזירה לנו תחושת חיים.

העונה השלישית של משחק הדיונון בנטפליקס שוב שברה שיאי צפייה, וזכתה בתואר הסדרה הנצפית ביותר בקרב מבוגרים ובני נוער כאחד. באופן מפתיע, גם בישראל פוסט ה-7 באוקטובר, הסדרה שוברת שיאים. אחרי שנתיים קשות, שבהן האוכלוסייה בישראל נושאת טראומה קולקטיבית בעקבות חשיפה, ישירה או עקיפה, לטבח המוני, מלחמות, אבדן כבד, ותמונות קשות של החטופים, שחלקם טרם שבו הביתה, היינו מצפים שאחוזי הצפייה בישראל יהיו נמוכים. החשיפה לאלימות קשה וקיצונית בסדרה עלולה להציף מצוקה נפשית קשה ואף לעורר טריגרים בקרב הצופים.ובכל זאת, השיאים ממשיכים להישבר והסדרה ממשיכה לצבור תאוצת צפייה. הדיסוננס הוא כפול: כיצד בחברה שמגנה את תופעת הגלדיאטורים ואת האלימות, בחברה שבה המודעות לזכויות אדם גבוהה מאי-פעם, ובחברה שבה הקהילה הבינלאומית חותמת על אמנות מוסריות לרווחת בני האדם – דווקא בתקופה זו משחק הדיונון כובשת את המסכים?

הדיסוננס הזה בא לידי ביטוי באופן מוחשי בסדרה במשפט הסיום של ג'י-הון, לפני שהוא הורג את עצמו: "אנחנו לא סוסים, אנחנו בני אדם. ובני אדם הם…..". אמנם סופו של ג'י-הון מדגיש את מוסריות האדם, אך הוא מגיע אחרי פרק קשה מאד לצפייה, ומותיר אותנו עם לא מעט שאלות: האם משהו השתבש במוסריות האנושית, אם סדרה כזו שוברת שיאי צפייה ברחבי העולם? ומה גורם לאנשים להימשך דווקא לתכנים אלימים, ברוטליים ומדממים כל כך – עד שלא ניתן להפסיק לצפות בהם?הצופים הנלהבים מתארים את העניין שהסדרה מעוררת בהם, על אף הזוועות המוצגות שם. חלקם טוענים כי הצפייה בסדרה נובעת ממקום מוסרי, שמעוררת בהם שאלות על העולם בו אנחנו חיים, ואחרים מספרים שהיא מסייעת להם להגיע לפורקן רגשי משחרר. אולם, לצד זאת, מחקרים מצביעים גם על המחיר הנפשי שהצופים משלמים – קהות חושים, סערה רגשית, ותחושה שהעולם הוא מקום אכזרי ואפל.

מחקר ייעודי על בני נוער טרם נערך, ולכן לא ידוע עד כמה ההשפעה עליהם עמוקה, אך שיח פתוח איתם מלמד שהם נמשכים לסדרה משום שהיא מעניינת ומרתקת, ואף ימליצו עליה לחבריהם. ואז, כשאני שואלת האם הם ירשו לילדיהם העתידיים לצפות בה, מתגלה תמימות דעים מפתיעה – כולם, ללא יוצא מן הכלל, עונים שלא. תשובתם זו מצביעה שאולי המוסריות האנושית לא השתבשה, אלא משהו אחר התרחש. אז מה באמת מושך בסדרה הזו, איך ייתכן שהפכנו כל כך אדישים לאלימות אכזרית שכזו?

האם אנחנו צריכים צביטה כדי להרגיש חיים?

שבירת שיאי הצפייה, והמשיכה לתכנים רוויי אלימות קשה מעידים על צורך עמוק יותר. אנחנו חיים בעידן מהיר של שפע, של "כאן ועכשיו", הכל נגיש ואפשרי, שבו מרבית הדברים נפתרים בקליק. המסכים, שהפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו וחיי ילדינו, יצרו ניתוק, בדידות, קהות חושים, ומסך בינינו לבין העולם. משמעות החיים נשחקה, והאדישות הפכה לנורמה. בישראל, הטראומה הקולקטיבית המתמשכת רק מעצימה את התופעה. המקורות היהודיים הזהירו אותנו מזמן – "וישמן ישורון ויבעט" (דברים לב', ט"ו). כאשר יש שפע, דור של ישרים מתחיל לבעוט. הביטוי "צבוט אותי, אני בטח חולם" מוכר לנו מתרבות הפופ, ומתאר רגע עוצמתי או לא מציאותי, שהאדם חש צורך לוודא שהוא עדיין כאן – ער, חי וקיים. בכך, הצביטה מאפשרת לאדם המבולבל, המעורפל בהכרתו, לחזור להכרתו ולהרגיש את חיותו וקיומו. עבור חלק מהצופים, הצפייה בתכנים קשים היא אותה "צביטה" – אישור מוחשי לכך שהם עדיין כאן, עדיין מרגישים, ועדיין חיים.

ומה הלאה?

הצורך שלנו להרגיש קיום אנושי משמעותי הוא טבעי ומובן, במיוחד בתקופות של קהות חושים, אובדן משמעות וטראומה. עם זאת, חשוב לחפש את ה"צביטה" שלנו בדרכים אחרות – לא דרך זעזוע או צפייה באלימות קשה, אלא באמצעות חוויות מעצימות: יצירה, התנדבות, ספורט, מוזיקה, מפגשים עם אחרים משמעותיים, שמחזקים חיבור, משמעות וצמיחה. בנוגע לבני הנוער, תפקידנו כהורים ומחנכים הוא להסביר את ההיגיון שמאחורי ההגבלות, לשמוע את נקודת מבטם, ובשיח פתוח לעודד אותם לבחור בדרכים בריאות ומזינות יותר, שיאפשרו להרגיש, להתרגש ולהתחבר לחיים מחדש.

לכתבה המלאה לחצו על הלינק…