זה הטרור הקשה והשקוף ביותר להוכחה

בסוף השבוע האחרון הדהימה דווחית האו"ם בנושא אלימות נגד נשים ונערות, כאשר צייצה ברשת X "שום חקירה עצמאית לא גילתה שהתבצע אונס" – בהתייחס לפשעי המין המזעזעים שביצעו חמאס ושותפיו ב-7 באוקטובר. בכך חשפה לכל הפחות חוסר הבנה במורכבות הטיפול בפשעי מין המבוצעים תחת מתקפת טרור.
הכרה במשפט הבינלאומי באלימות מינית (בעיקר נגד נשים) כנשק מלחמה קיימת כבר מאמצע המאה הקודמת. בתי הדין הבינלאומיים שהוקמו בשנות ה-90' לבירור הפשעים שבוצעו במלחמת יוגוסלביה ורצח העם ברואנדה הכירו בשימוש באונס ושעבוד מיני כחלק ממדיניות של טיהור אתני להשגת מטרות צבאיות ואידיאולוגיות. רק בחלוף 25 שנים קבעה מועצת הביטחון של האו"ם שהשימוש באלימות מינית הפך לטקטיקה לוחמתית גם בידי ארגוני טרור. פער זה דורש הבהרה: כיצד ייתכן שפעולות טרור זוהו רק כעת ככלי להפעלת אלימות מינית? הסיבה לכך היא שהכאוס האדיר המלווה פעולות טרור מייצר קושי רב מאד לזהות פשעי מין, וככל שמדובר במתקפה חד-פעמית, מפושטת ואלימה יותר, כך גדל האתגר.

ניתן לאפיין מצב זה כ"אתגרי הזיהוי והתיעוד של פשעי מין המבוצעים תחת מתקפת טרור". כך גם בחרנו להכתיר דו"ח שכתבנו בנושא, המסביר כיצד ומדוע הופכת הוכחת ביצוע פשעי מין בסיטואציה שכזו לכמעט בלתי-אפשרית. רק הבנה שכזו תאפשר לתת מענה לפשעי המין הנעשים בחסות הטרור ברמה הגלובלית. מהאתגרים הרבים והשיטתיים שזיהינו במהלך המחקר, ניתן למנות כמה מרכזיים:

1. היעדר תיעוד חזותי

במצבי שגרה, פשעי מין נעשים במחשכים ואינם מתועדים בידי מבצעיהם. העובדה שרבים מפשעי העינויים, החטיפות והרצח של ישראלים שודרו בעת גרימתם או לאחר מכן בפלטפורמות דיגיטליות שונות ואילו תיעוד של מעשי האונס כמעט ואינו בנמצא, תואמת דפוס זה.

2. היעדר ניצולים או עדים המסוגלים להעיד

זירות טרור מתאפיינות במוטיבציה לרצוח. משכך, להבדיל ממקרי אונס בשגרה, שם יש סיכוי גדול להינצל ולהעיד, כאן, אין סיכוי שכזה. בנוסף, מדובר בזירת זוועות בה גם לעדים נגרמת טראומה ישירה אדירה, הגוררת קושי למסור עדות סדורה. אגב, מעט עדויות בכל זאת ניתנו, ומצב מוסריהן וההתנפלות עליהם היו בכי רע.

3. מדרג עדיפות חקירתי

בזירת טרור, כאמור, קורבנות תקיפה מינית הן לרוב גם קורבנות רצח. מרגע שנרצחו, נוצר "מדרג עדיפות חקירתי" לפיו הפשע החמור מכל בזירה הוא הרצח, ולא העבירה שקדמה לו: "כל צוות פורנזי בעולם יגיד את זה – הולכים על העבירה הכי חמורה בזירה", העיד בפנינו בכיר במז"פ. משאבי החקירה המוגבלים, לפיכך, מוסטים לזיהוי הפשע בעל המשמעות הנורמטיבית הגבוהה – קביעת סיבת המוות שתגדיר את המעשה כרצח. תפיסה זו היא שאפשרה בבסיס שורה התקדמות בתהליך הטיפול בגופה לשלב הזיהוי הפרסונלי, שיאפשר למשפחות שנטרפו מדאגה לקבל מידע קריטי על יקיריהן.

4. מדרג עדיפות משפטי

המגבלה המוכרת על היכולת להעמיד לדין על פשע שבוצע בזירת מלחמה, להבדיל מבזירת פשע, החלישה גם היא את המוטיבציה לחקור את פשעי המין. כפי שאמר לנו שוטר בכיר: "מחבלים יועמדו לדין על רצח אזרחים, לא על אונס".

5. מיומנות ומשאבי זיהוי ותיעוד

למגיבים ראשונים יכולת לקבוע בקלות יחסית ובאמצעים מינימליים את ביצוע הרצח ולזהות את העינויים הפיזיים שקדמו לו. לעומת זאת, הם נטולי הכשרה וכלים הנדרשים לזיהוי או תיעוד פשע מין או לחקירתו, הדורשת מעורבות של רפואה משפטית, מז"פ ועוד.

אמרו מעתה: הטרור אינו מקשה על זיהוי ביצוע פשעי המין, אלא הוא-הוא עצמו כלי להסוואת ביצוע פשעי מין. לאור זאת, הכחשת פשעי המין של חמאס אינה רק פגיעה בזכותן להכרה של קורבנות פשעי המין ב-7 באוקטובר, אלא בעולם כולו. היא מתן פרס או לפחות "הנחה מוסרית ומשפטית" לארגוני טרור. חובה עלינו לפתח מודעות מלאה לנזקים הראייתיים שגורם הכאוס של טרור, ובהתאם, להציע מנגנונים לתיקון חוסר אונים כאוטי זה. כך עשינו בדו"ח החשוב שכתבנו. הדו"ח הוצג באו"ם. נראה שעלינו לשלוח אותו ישירות לדווחית.

לראיון המלא לחצו על הלינק…