אתגרי הנפש אחרי ה-7 באוקטובר

במסגרת ועידת הבריאות של ynet ו-"ידיעות אחרונות", פרופ' יפעת ביטון, נשיאת המכללה האקדמית אחווה, התייחסה לממדי הטראומה הקולקטיבית שנוצרה מאז 7 באוקטובר – וטוענת כי ישראל חייבת לפתח כלים חדשים לטיפול נפשי בקנה מידה לאומי. "טראומה של פירוק קהילות, פחד מלחזור הביתה. טראומה של חטופים, תחושת חוסר האונים מול התחושה שאין מי שיחזיר אותם. כל אלה מייצרים שכבות על גבי שכבות של פגיעות"/

נשיאת המכללה האקדמית אחוה, פרופ' יפעת ביטון, מתארת את המציאות הנפשית שישראל מתמודדת איתה מאז ה-7 באוקטובר – מציאות של טראומה מתמשכת, קולקטיבית ולאומית, כזו שחודרת אל כל שכבות החברה. אירועי 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל חשפו מושג חדש בעולם בריאות הנפש: לא רק טראומה ופוסט טראומה, אלא גם טראומה מתמשכת. החברה הישראלית חיה בתוך אירוע מתמשך, מתקשה לצאת ממנו ולחזור לשגרה. בתוך ההבנה הזאת מבקשת פרופ' יפעת ביטון לבחון כיצד האירועים שינו את תפיסת בריאות הנפש בישראל, ואילו פתרונות עשויים לסייע בהתמודדות האישית והלאומית

טראומה קולקטיבית, לאומית וקהילתית

"נוסף על טראומה ופוסט טראומה, יש לנו גם טראומה קולקטיבית, לאומית וקהילתית", אומרת פרופ' ביטון באולפן ynet. "טראומה של פירוק קהילות, של עזיבת הבית וחוסר היכולת לחזור אליו, פחד מלחזור הביתה. יש גם טראומה של חטופים, טראומה מוסרית על רקע היעדרותם הנמשכת, ותחושת חוסר האונים מול התחושה שאין מי שיחזיר אותם. כל אלה מייצרים שכבות על גבי שכבות של פגיעות". לדבריה, מדובר בסדר גודל חסר תקדים בישראל. "יש לנו אלפים של מגיבים ראשונים שנפגעו, וגם מגיבים שניוניים – אנשי צוותי רפואה, מד"א, עיתונאים, מטפלים ומטפלות – שלא היו בשטחי הלחימה, אבל נחשפו לעומסים נפשיים אדירים. החברה כולה בתוך טראומה משנית בסדר גודל שלא הכרנו".
כשנשאלה איזו טראומה מזכה בהתערבות של ביטוח לאומי ואיזו לא, השיבה פרופ' ביטון: "ברמה הרפואית, מבחינת בריאות הנפש, כולם זקוקים לטיפול. אבל ברור שבאופן מערכתי ותקציבי, אין לנו מספיק אנשי טיפול כדי לתת מענה לכולם. לכן עלינו לחשוב על דרכים יצירתיות – לארוז מחדש את מושג הטראומה, להבין אותו מחדש לאור ה-7 באוקטובר ולאור המלחמה הארוכה ביותר בתולדות המדינה שלנו מאז הקמתה, ולפתח כלים חדשים לטיפול". נוכח התחושה שמדינה שלמה מצויה בטראומה, עלתה השאלה האם ניתן בכלל לטפל בהיקף כזה של פגיעה נפשית. פרופ' ביטון השיבה כי "אולי באמת צריך לפתח כלים של מיינדפולנס, יכולת לעשות תרפיה עצמית, מדיטציה, להרגיע ולהירגע. זה יכול להיות רלוונטי מאוד לחברה הישראלית". לדבריה, "רבים מהנזקים הנפשיים האלה בני טיפול – אבל לא בכלים שהכרנו קודם לכן. צריך לפתח גישות חדשות, להיזהר מהבטחות ניסיוניות, ולזכור שמדובר בנפש של כולנו, זה לא משהו לשחק בו. זה תהליך, אין פה ריפוי מיידי".

כיצד ניתן להתמודד בקנה מידה רחב כל כך?

"אי אפשר לטפל בכל אחד ואחת, אבל אפשר לזהות קבוצות – למשל מגיבים ראשונים", הסבירה פרופ' ביטון. "צריך להבין את ההבדלים בין מי שפגש את הזוועות בשטח לבין מי שטיפל בבתי החולים. יש כאן צורך בזיהוי מאפיינים ובבניית כלים מתאימים לכל שכבה". היא הוסיפה כי עוד לפני ה-7 באוקטובר, הדרום היה האזור עם הנגישות הנמוכה ביותר לשירותי בריאות הנפש. "כשנכנסתי לתפקידי באחווה כבר הייתה תוכנית אחת בפסיכולוגיה קלינית, והחלטנו להקים עוד ועוד תוכניות לתואר שני, כדי להכשיר מטפלים מהדרום. כשפרצה המלחמה כבר היה לנו מערך קליניקות פעיל, והצלחנו לתת מענה מיידי לאלפי נזקקים – המספרים פשוט לא דומים למה שהיה לפני כן".

האם יש גורמים נוספים שפועלים לזיהוי ולטיפול בטראומה המשנית?

"לשמחתי, יש עוד רבים במערכת בריאות הנפש שהצטרפו למאמץ", השיבה פרופ' ביטון. "גם ההגדרה של מי הוא נפגע ישיר השתנתה – משפחות של חטופים, למשל, חוו גיהנום מתמשך. ההגדרות החדשות האלה מחייבות שידוד מערכות. האקדמיה צריכה לפעול יחד עם מערכת הבריאות, הרווחה והביטוח הלאומי, לא רק במחקרים ארוכי טווח אלא בתגובה מיידית".
לדבריה, במכללת אחווה הקימו מערך 360 מעלות הכולל תוכניות לימוד, קליניקות ומכון מחקר ופיתוח העוסק בטראומה, משמעות והחלמה. "אנחנו עוסקים גם בריפוי דרך קהילות, וגם בהכשרת הדור הבא של המטפלים – במסגרת בית ספר חדש לפסיכותרפיה. הכול חייב לעבוד בשיתוף פעולה".
כשנשאלה כמה זמן ייקח לישראל להחלים מהטראומה, ענתה פרופ' ביטון בכנות: "אין לי תשובה טובה. החלמה היא תהליך. ככל שנראה את האקדמיה, מערכת הבריאות, הרווחה, ביטוח לאומי והחינוך עובדים יחד, כך נדע שאנחנו בדרך הנכונה. זו הדרך להחלמה הלאומית".

לראיון המלא לחצו על הלינק…