דומסקרולינג: למה אנחנו לא מצליחים להתנתק מחדשות רעות?

בשעות הלילה המאוחרות, דווקא כאשר אנו נתונים במצב של עייפות גופנית וקוגניטיבית, רבים מאיתנו מוצאים את עצמם נשאבים אל מסך הטלפון הנייד. אנו גוללים באופן בלתי נשלט בין דיווחים ביטחוניים, משברים כלכליים ופרשנויות קודרות. אף על פי שהחשיפה האינטנסיבית הזו מלווה לרוב בעלייה ניכרת ברמות החרדה ובעוררות הפיזיולוגית שלנו, אנו מתקשים לעצור את שטף המידע ולהתנתק מהמסך.

מחקרים מהשנים האחרונות מצביעים על כך שחלק ניכר מאיתנו מאמץ דפוסי התנהגות דומים נוכח אירועי השעה, בייחוד על רקע המציאות הישראלית המאופיינת בתקופות ממושכות של אי ודאות ודחק. הדפוס ההתנהגותי הזה, המאופיין בצריכה כפייתית של מידע חדשותי שלילי, מוכר בספרות המחקרית תחת המונח דומסקרולינג, ובעברית גלילת אבדון. נשאלת השאלה מהו המנגנון הקוגניטיבי המניע אותנו להתמיד בהתנהגות שעשויה להגביר חרדה, והאם אנחנו מפיקים ממנה פונקציה פסיכולוגית כלשהי? כדי לפענח את הדינמיקה הזו, עלינו לבחון את שורשיה מבעד לפרספקטיבה של הפסיכולוגיה האבולוציונית, ולחזור לתהליכים מוחיים שהתפתחו בנו עידנים רבים טרם הופעתם של המסכים הדיגיטליים.

שורשים אבולוציוניים: הטיית השליליות

ההסבר המדעי להתנהגות זו אינו נעוץ בפגם באישיות שלנו, אלא במנגנון הישרדותי אדפטיבי. בפסיכולוגיה האבולוציונית, נטייה זו מוגדרת כהטיית השליליות. לאורך האבולוציה האנושית, אבותינו נדרשו לסרוק את סביבתם באופן תדיר לאיתור איומים. פרטים שהפגינו דריכות גבוהה והגיבו במהירות לסכנות פוטנציאליות, נטו לשרוד ולהעביר את הגנים שלהם הלאה בשיעורים גבוהים יותר מאשר אלו שהתמקדו בגירויים חיוביים אך בלתי מסוכנים.
כתוצאה מכך, המוח האנושי התפתח באופן המעניק קשב ומשקל רב יותר למידע מאיים. כאשר אנו נחשפים לכותרת מדאיגה, המוח מזהה סכנה פוטנציאלית ומפעיל את מערכת העצבים הסימפתטית. תהליך זה מלווה בהפרשת הורמוני דחק כדוגמת קורטיזול ואדרנלין, אשר מכינים את הגוף לתגובה פיזיולוגית המוכרת כהילחם או ברח. תחושת הדריכות הזו יוצרת אצלנו אשליה קוגניטיבית כי איסוף מידע נוסף יעניק לנו שליטה ומוכנות טובה יותר לקראת האיום. המלכוד הוא שהאיום הניבט מהמסך אינו דורש תגובה פיזית מיידית, מה שמותיר אותנו במצב של עוררות גבוהה וללא פורקן.

המפגש בין הטיות קוגניטיביות לאלגוריתמים טכנולוגיים

הצורך האנושי לאתר איומים פוגש כיום את המבנה הטכנולוגי של הפלטפורמות הדיגיטליות, ויחד הם יוצרים השפעה סינרגטית שלילית. ספקיות התוכן והרשתות החברתיות מבוססות על אלגוריתמים שנועדו למקסם את זמן השהייה שלנו במסך. מודלים ממוחשבים אלו מזהים במהירות כי מידע המעורר רגשות בעצימות גבוהה, כגון פחד, תסכול או זעם, מייצר אצלנו את רמת המעורבות הגבוהה ביותר.
כך למעשה נוצרת מעגליות מחזקת: אנו חווים מתח ומחפשים מידע כדי להפחית את אי הוודאות, האלגוריתם מזהה את העדפתנו לתוכן מאיים ומציף את הפיד שלנו בידיעות דומות, רמת החרדה עולה כתוצאה מהחשיפה המוגברת, ואנו ממשיכים לגלול בניסיון מחודש למצוא ודאות. התוצאה הסופית היא אובדן ויסות עצמי במקום השגת שליטה.
אף על פי שהמערכת הנוירולוגית מחווטת להגיב לאיומים כחלק ממאמץ הישרדותי תקין, אנו בהחלט בעלי מסוגלות ללמידה ולוויסות עצמי. החזרת השליטה על משאבי הקשב והריכוז שלנו מהווה צעד הכרחי לשמירה על רווחה נפשית בתוך מציאות דיגיטלית רוויית גירויים ואתגרים. הבנה מדעית ועמוקה של מנגנונים אלו, מהסוג הנלמד בהרחבה במסגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה, מספקת לנו את הכלים הנדרשים לחיים מאוזנים ובריאים יותר בעולם המודרני.