ד"ר ריבי פריי: "אחרי הלידה השקטה היו לי רגשות אשם"

ד"ר ריבי פריי, פסיכולוגית שיקומית מומחית, ראש המעבדה לחקר אובדן וחוסן נפשי באחוה ומרצה לתואר שני בפסיכולוגיה שיקומית במכללה, עברה לידה שקטה, התלבטה עד כמה היא יכולה להרשות לעצמה להתאבל, ומהרגע שהבינה שחשוב לתת מקום לאובדן היא חוקרת את הנושא.

"כשהייתי בת 24, אמא לילדה קטנה ובהיריון בחודש תשיעי הגעתי לבית החולים עם צירים, מבלי שהרגשתי תנועות עובר", כך מספרת ד"ר ריבי פריי, אמא לחמישה ילדים (17, 14, 11, 8 ו-4). "הרופא הסביר שאין לעובר דופק ושעליי לעבור לידה. הייתי בהלם מוחלט. למרות שהגעתי מתוך חשש שמשהו לא תקין, זה עדיין היה שוק לשמוע את זה. התחושות הראשונות שעלו בי היו רגשות אשמה. מה שעבר לי בראש ברגע הראשון היה: 'התינוק הזה נמצא בבטן שלי, לכן אני היחידה שהייתי יכולה לשים לב שמשהו לא בסדר אבל לא שמתי לב, לא שמתי לב מספיק בזמן'. שאלתי את עצמי – 'איך זה קרה?' שיחזרתי בראשי את הימים שהיו לפני כן, וניסיתי להבין אולי זה קרה בגלל שעשיתי כך או אחרת, אולי לא אכלתי או שתיתי מספיק? אולי עבדתי קשה מדי? וכל זה למרות שידעתי ברמה הרציונלית שסביר להניח שזה לא באשמתי. היום, בדיעבד, אני יכולה לומר שאין ספק כי המנגונים של הכחשה עובדים ברגעים הראשונים מאוד חזק. יש מן תחושה כזו של 'לא הגיוני שזה באמת קורה לי. אני בסוג של סרט'. למזלי, הרופא היה מאוד אמפתי. שאלתי אותו האם זה קרה בגלל שכאשר הרגשתי לא טוב ביום שלפני, בכל זאת עבדתי במקום לנוח והוא ענה מיד – 'אל תלכי למקום הזה בכלל. זה לא קשור למשהו שעשית או לא'", אומרת ד"ר פריי, שבעקבות המקרה עוסקת בנושא האובדן במשך שנים וכיום היא פסיכולוגית ומרצה בבית הספר לחינוך במכללה האקדמית אחוה, ראשת המעבדה לחקר ההתמודדות עם אובדן ומצבי לחץ בפרספקטיבה רב תרבותית ונבחרה מטעם המכללה להרצות ב-TEDX העולמי עם הסיפור האישי שלה.

לדברי ד"ר פריי, "בשנים האחרונות יש יותר מודעות ללידה שקטה אבל ילדים שמתמודדים עם אובדן אינם מקבלים מקום או הכרה במצבם. אנשים חושבים לפעמים שילדים הם סתגלתניים והם יסתדרו. לפעמים ילדים ממשיכים להתנהג כרגיל כדי לשרוד ולכן נראה כלפי חוץ כאילו הם כבר עברו את זה ולא צריכים עזרה אבל הם בהחלט צריכים. לדעתי, צריכה להיות ראייה חברתית חינוכית שבה ישנה הבנה שההכשרה צריכה להינתן למורים עצמם, ולא רק ליועצות בית הספר, כפי שקורה כיום. המורה הוא זה שרואה את הילד יום-יום, מכיר אותו ויוצר עימו יחס אישי ולכן הוא זה שיכול לאפשר לילד להכיר במה שעבר עליו, לתת לו תמיכה, הכרה ועזרה על מנת שהילד יוכל להמשיך הלאה בחייו. במיוחד לאור תקופת הקורונה, שהמחישה עד כמה צריך להכשיר מורים להתמודדות רגשית וחברתית במצבי משבר, וזה כולל התמודדות במצבי אובדן ושכול".