הקשר בין קריירה לפסיכולוגיה חיובית בזמן מלחמה

המושג 'טראומה' נהפך לשגור מאז 7 באוקטובר, כשהוא חוצה מגזרים וגילים. מהמעגל הראשון של הנפגעים בשבת השחורה ובמלחמה האינסופית שבאה לאחריה, דרך החיילים ומשרתי המילואים ובני משפחותיהם ועד למעגלים רחבים יותר של מי שמבקש קיום יומיומי במדינה. בשנתיים האחרונות כל אלה נדרשים לתפקוד במערכות החיים השונות, ובהם שוק העבודה. מה זה אומר, לתפקד בשוק העבודה, כשברקע מונחת טראומה לא פתורה בדרגה זו או אחרת? בעוד זרקור מחקרי מסוים הונח על חזרתם של משרתי המילואים לעבודה, על רקע של קשיי תפקוד, בלבול ופצעים נפשיים פתוחים, הרי שהיבטי עיבוד הטראומה עבור שאר המעגלים נותרו עדיין בסיס לעיסוק אקדמי לשנים רבות קדימה.

מחקר מקומי שנערך במהלך המלחמה, בתקופה שהקדימה את מתקפת הטילים הראשונה מאיראן, מבקש להאיר ביטוי של סממנים טראומטיים בשוק העבודה, ואת הדרך המפתיעה להתמודד איתם. המחקר שהובילו פרופ' גילי גבאי, חוקרת ניהול מערכות בריאות וראש החטיבה ללימודי משאבי אנוש בתואר ראשון רב תחומי, וד"ר יערה תורג'מן־לוי, שתיהן מהמכללה האקדמית אחוה, מחבר את המושג "זיכרון ניהולי" או "זיכרון עבודה" לטראומה ולפעולות של הכרת תודה.

לא על זה

זיכרון עבודה מוגדר כמנגנון קוגניטיבי מורכב וחיוני, שמשמש מרחב הפעולה המנטלי של המוח. זהו לא רק "מחסן" לאחסון מידע לטווח קצר, אלא מערכת אקטיבית המאפשרת לנו, בנוסף לאחסון המידע, גם לעבד אותו בזמן אמת. זיכרון עבודה ממלא תפקיד מרכזי כמעט בכל פעולה קוגניטיבית שאנחנו עושים, החל ממשימות יומיומיות פשוטות ועד משימות מורכבות. הוא הבמאי שמנהל את ההצגה המנטלית בזמן אמת, ומאפשר לנו לחשוב, ללמוד ולהבין את העולם שסביבנו. זוהי היכולת שמאפשרת לנו להרגיש שאנחנו מאורגנים בראש, שאנחנו מבצעים תיעדוף בעבודה או בחיים בכלל, שאנחנו מחברים היטב אנשים למידע ומסוגלים לשוחח עם עובדים על יעדים ומטרות. לפעמים, היעדרו של זיכרון עבודה מתבטא ב"בלאק אאוט" זמני של שמות, נתונים רלוונטיים או מידע שאמור להיות מוכר היטב – במילים אחרות, זה אומר לא להיות "על זה".

"זוהי פונקציה ניהולית חשובה מאוד, שאחראית על תיעדוף, ארגון מחשבות וכל מה שקשור לקבלת החלטות", מחדדת פרופ' גבאי. "וזיכרון עבודה נמצא במחקרים כאחד הדברים שנפגעים מהר מאוד אחרי חשיפה לטראומה. כשמנהלים ועובדים מרגישים הצפה, חרדה ודכדוך או לא זוכרים פתאום איפה הם תייקו מסמך חשוב, הם לא תמיד יודעים לשים את האצבע על כך שזה קשור לחוסרים בזיכרון עבודה. זה אינו מונח שגור שמשתמשים בו. אבל מנהל יכול להיכנס לישיבה ופתאום לא לזכור את רמת המכירות של כל צוות, אף שקרא את המידע רק אתמול".

התופעה נחקרה לעומק בתקופת הקורונה, אז נמצא קשר בין חוויות של פחד, דאגות כלכליות וחרדה קיומית לבין פגיעה בזיכרון העבודה. ואולם גבאי מדגישה כי בישראל קיימת טראומה קולקטיבית – מצב שמעצים את הפגיעה ומחייב בחינה ייחודית. המחקר הנוכחי נערך באפריל 2024 בקרב 250 סטודנטים בגילים 40־60, רבים מהם הורים, לרבות הורים שכולים. "זה כל כך רגיש לערב הורים שכולים במחקר כזה", אומרת גבאי. "אבל כולם בחרו לקחת חלק – כנראה שחיפשו משהו שיכול לעזור להם, לתת עוגן לחייהם". בבדיקות המוקדמות עלה שחוויית הטראומה בקרב המשתתפים היתה מגוונת, אבל כשנשאלו לאיזה אירוע הם מייחסים את רגשות הטראומה, 80% מהמדגם ציינו את 7 באוקטובר והמלחמה המתמשכת.

כמו טבע שני

המשתתפים במחקר נדרשו לבצע מדי יום, לאורך עשרה ימים, משימה הקשורה להכרת תודה שמשכה היה בין שתי דקות לעשר דקות. לפני ואחרי המחקר, נמדדו זיכרון העבודה שלהם, החרדה, הדיכאון, ורמת הטראומה האישית באמצעות שאלונים. גבאי מציינת כי כלי ההוקרה הסטנדרטיים לרוב מערבים חשיבה והיזכרות ב"חמישה דברים טובים שקרו או יקרו היום", בין אם זה בשעות הבוקר או בערב לפני השינה, ולהכיר תודה על קיומם. החוקרות פיתחו כלי מורכב שמביא לידי ביטוי בצורה יעילה יותר את פעולות ההוקרה. כך למשל, אחת המשימות היתה להיזכר במישהו שעשה עבורך הבדל בעבר ולא יצא לך להודות לו, ולכתוב לו מכתב תודה.

השימוש בהוקרה מפתיע. זה עשוי להישמע ניו אייג'י

גבאי: "זה יכול להישמע כך, אבל הדמיות מראות שינויים במוח בעקבות עיסוק בהוקרה, לצד הגדלה של תחושת רווחה ומשמעות בחיים. ההוכחות המדעיות בהקשר הזה הן חד־משמעיות. התהליך המתקיים הוא כזה שבהתחלה מתייחסים למשימות כאל מטלה שצריך להשלים, ואחר כך זה נהפך להיות טבע שני ולא רק רפלקציה בסוף היום. זו המשמעות של אימוץ ההרגל של ההוקרה. בסופו של דבר המשימות האלה מחזקות שייכות חברתית ומפחיתות חרדה, ודרך זה מתקיים שיפור של זיכרון העבודה".

גבאי מדגישה כי האפקט של התערבויות הוקרה בדרך כלל נמוך יחסית, אולם השיטה שפותחה למחקר זה הניבה תוצאות משמעותיות יותר, בלי צורך במפגש עם פסיכולוג או פסיכיאטר – משאב שנמצא כיום במחסור חמור. "הרציונל היה לבדוק אם ניתן להנחיל כלי פשוט בקבוצות שלמות, בלי הצורך בטיפול קליני פרטני", היא אומרת. "ואכן מצאנו שהייתה ירידה בחרדה ועלייה בציון מבחן התפקוד הניהולי של זיכרון העבודה בהבדל שנמצא מובהק. עם זאת, השיפור בזיכרון העבודה התרחש אצל מי שרמת הטראומה שלו נמוכה עד בינונית. אלה שהטראומה שלהם היתה חמורה אמנם העידו שזה עזר להם, אבל במבחנים השיפור המדווח לא היה מובהק".

האם יש הבדל בין מנהלים לבין עובדים במידת הפגיעה בזיכרון העבודה וביכולת להתאושש באמצעות התערבויות כאלה?

"לא בדקנו את זה, ובהחלט יש מקום לבדיקה עתידית בנושא".

איך ניתן ליישם את ממצאי המחקר הזה במערכות בריאות או בארגונים גדולים בישראל?

"יישום של הוקרה כהרגל יומיומי יכול להיות משמעותי – אף שיש להניח שצריך יותר מעשרה ימים כדי לרכוש את ההרגל. אפשר לעשות את זה עצמאית. אפשר בקבוצה או בקהילה שלמה. זו יכולת להרחיב את העדשה ולראות או להתמקד לא רק במה שלא שלם, חסר או מטריד אותנו. לשים לב באופן מודע לדברים שאינם מובנים מאליהם שקורים לנו או למישהו קרוב, או קורים בקהילה שלנו, משהו שתורם לרווחה הנפשית שלנו. זה עשוי לייצר רווחה משמעותית ביומיום ולעזור לנו כעובדים ומנהלים להתמודד טוב יותר עם האתגרים המונחים לפתחנו. "מאז הקורונה יש הרבה אנשים שעובדים מהבית, אין להם אולי את הקשר החברתי שהיה להם עם העובדים האחרים ולפעמים קשה לפתח רגש של שייכות בעבודה מרחוק. מנהלים שיתרגלו הכרת תודה עם העובדים ממקום של תהליך, מבלי להתערב בתוכן, יוכלו להפיק מזה הרבה". מאז 7 באוקטובר, היא מוסיפה, המעבר התכוף מייאוש לתקווה מייצר טראומה מורכבת. כאן, אולי יותר מבכל מקום אחר, יש לכלי ההוקרה ערך גם מחוץ לעולם העבודה: "במצב שיש הורים שלא ישנים דקה בלילה כי הבנים שלהם בעזה, שלא לדבר על משפחות החטופים – רוב הציבור מרגיש שאולי אין לו זכות להתלונן ומכיל את הרגשות שלו. יומן הוקרה יכול מאוד לסייע לייצר רווחה נפשית".

לראיון המלא לחצו על הלינק…