מה לענות כשהילד שלכם שואל על החטופים?

הילד שלכם שאל על החטופים? משפט אחד שאסור לכם להגיד לו – ומה שמותר ד"ר בלהה פריינטה, ראש התוכנית לתואר שני בפסיכולוגית חינוכית באקדמית אחוה, מסבירה איך לענות על השאלות הקשות שהילדים שואלים עכשיו בעקבות חזרתם של החטופים – מ"המלחמה נגמרה?" ועד "למה אני עצובה וגם שמחה?". המדריך המלא לשיחה הכי חשובה

חתימת ההסכם ושובם של כל החטופים הביתה הם רגע לאומי מרגש מאין כמותו. אחרי חודשים ארוכים של חרדה, חוסר ודאות ותקווה מתמשכת, הלב שלנו סוף־סוף נושם לרווחה, אבל הוא גם עייף, דרוך ומוצף. הילדים שלנו מרגישים את כל זה, גם אם אינם אומרים זאת במילים. הם קולטים את הטון, את השקט, את המבט בעיניים שלנו. עכשיו זה הזמן לעזור להם לעבד את גודל הרגע . לא רק להסביר, אלא להכיל, לווסת ולתת משמעות. להלן שאלות שילדים עלולים לשאול  עם תשובות הוריות מומלצות והסבר פסיכולוגי על מה עומד מאחוריהן:

"אמא, אז זה אומר שהמלחמה נגמרה?"

"נחתם הסכם מאוד חשוב, והוא מביא איתו הרבה שקט ושמחה. כרגע רגוע הרבה יותר, אבל לכולנו ייקח זמן עד שנרגיש באמת בטוחים. ילדים זקוקים למסרים של ביטחון  אבל גם של אמינות. כאשר אנחנו מציירים תמונה מושלמת (“הכול נגמר, שום דבר לא יקרה יותר”), אנחנו יוצרים ביטחון מדומה שעלול להתנפץ. לעומת זאת, אמירה מציאותית אך רגועה מאפשרת לילד.ה לבנות תחושת שליטה פנימית וקוהרנטיות ולהבין שהעולם אינו מושלם, אך יש בו סדר ומשמעות. זהו הבסיס לחוסן נפשי לאורך זמן”.

"למה אני שמחה וגם עצובה?"

"זה ממש טבעי. כשקורים דברים גדולים, הלב שלנו מרגיש הרבה רגשות יחד שמחה, הקלה, וגם עצב על מה שעברנו. ילדים צעירים נוטים לראות את העולם באופן דיכוטומי כטוב או רע, שמח או עצוב. כשאנחנו מנרמלים אצלם את האפשרות להרגיש כמה רגשות יחד, אנחנו עוזרים להם לפתח וויסות רגשי מורכב ויכולת לשאת אמביוולנטיות. זהו אחד מסימני הבשלות הרגשית. הורה שמדגים זאת מלמד את הילד שהלב מסוגל להכיל סתירות בלי להתפרק יכולת שמונעת מצוקה בעתיד”.

"אני עדיין נבהל מרעשים חזקים. זה יעבור לי?"

"כן, זה טבעי מאוד. הגוף זוכר את המתח שעברנו. גם אני לפעמים נבהלת, אבל זה עובר כשאנחנו נושמים, מתחבקים ומרגישים שוב בטוחים. הילד חווה זיכרון גופני של חרדה מערכת העצבים שלו למדה להתריע על סכנה. חשוב להסביר לו שהתגובה הפיזית הזו לא “לא בסדר”, אלא עדות לכך שהגוף שלו שמר עליו. זה מחזיר לו תחושת בעלות על גופו ותחושת שליטה. כאשר ההורה מציע מגע, נשימה או הרגעה משותפת, הוא מספק וויסות חיצוני, פעולה שמרגיעה את מערכת העצבים ומאפשרת לילד ללמוד בהדרגה להרגיע את עצמו”.

"ומה נעשה עם הסרט הצהוב?"

“הסרט הזה היה הסמל שלנו לתקווה. עכשיו כשהם חזרו, נוכל לחשוב יחד, לשמור אותו? לתלות אותו מחדש כסמל של תודה? אולי נקשור סרט חדש כסמל של תקווה לשלום? המעבר מסמל של חסר לסמל של הודיה הוא טקס מעבר אחד הכלים החשובים בעיבוד חוויה רגשית קולקטיבית. ילדים לומדים דרך טקסים שהחיים מורכבים מרצף של פרידות והתחדשות, ושגם כשמשהו מסתיים – נותרת ממנו משמעות. בכך נבנית תחושת המשכיות וזהות קולקטיבית בריאה”.

"אז למה אנשים בוכים אם כולם חזרו?"

“כי כשדבר גדול נגמר, עולים כל הרגשות ששמרנו בפנים. לפעמים דמעות הן לא עצב אלא הקלה. זה סימן שהלב שלנו חוזר להרגיש. הורה שמדבר כך מדגים אותנטיות רגשית. במקום “להסתיר” רגשות, הוא מזמין את הילדה לראות בבכי פעולה טבעית של שחרור. כשהורה מבטא רגש באופן בטוח ולא מוצף, הילדה לומדת שהבעת רגשות אינה מסוכנת. זו הדרך לחזק חוסן רגשי ויכולת אמפתיה".

לסיום, שובם של כל החטופים עם חתימת ההסכם הוא לא רק רגע היסטורי אלא גם רגע טיפולי. כשאנחנו כהורים מדברים אמת מרגיעה, משתפים ברגש ומציעים פעולה פשוטה של תקווה , אנחנו מלמדים את ילדינו שיעור עמוק: שגם אחרי תקופה קשה, אפשר לחזור להרגיש, לבנות ולחלום.

לראיון המלא לחצו על הלינק…