"*" אינדוקטור שדות חובה
מתעניינים/ות בלימודים? השאירו פרטים ונחזור אליכם/ן
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם או חייגו כבר עכשיו 3622*
"*" אינדוקטור שדות חובה
פרופ' פנינית רוסו-נצר מרצה בכירה וחוקרת לתואר ראשון בפסיכולוגיה, ראש מכון המחקר והפיתוח ק.מ.ה – קהילה, משמעות והחלמה באקדמית אחוה ופרופ׳ ענת ברונשטיין קלומק מאוניברסיטת רייכמן מעלות על הכתב את אחד הדברים החשובים ביותר: התמודדות ילדים ונוער עם אבל ומוות.מאז ה-7 באוקטובר, המוות והאבל הפכו לחלק בלתי נפרד מהמציאות שלנו בישראל. האובדן נכנס לביתנו ולקהילותינו בדרכים שלא יכולנו לדמיין, ואיננו יכולים עוד להגן על ילדינו מפני נוכחותו. הנטייה הטבעית של הורים רבים היא להימנע משיחות על נושאים אלה, מתוך חשש שהן יכבידו על הילדים או יגרמו להם לחרדה. אולם, שתיקה משאירה ילדים לבדם עם רגשותיהם, כשהם נאבקים להבין ולבטא תחושות שמעולם לא ניתנה להם השפה להסביר.
כעת, יש לנו הזדמנות לשנות זאת. לדבר עם ילדים על מוות ואבל, בהתאם לשלב ההתפתחותי בו נמצאים, אינו רק דרך לעזור להם להתמודד עם אובדן, אלא גם הזמנה לעסוק בשאלות העמוקות ביותר של החיים. שיחות אלו מאפשרות לילדים לחקור את משמעות החיים, את חשיבות הקשרים הבין-אישיים ואת הערך של חיים מתוך כוונה. הן גם תורמות לפיתוח חוסן רגשי, ומעניקות לילדים כלים להתמודדות עם חוסר הוודאות שבחיים.
כאשר אנו מגדלים ילדים, האינסטינקט שלנו הוא להגן עליהם מפני המציאות הקשה של החיים. עם זאת, דווקא ההכרה במגבלות החיים – שבריריותם, חוסר הוודאות שבהם והזמניות שלהם, מהווה יסוד חיוני להתפתחות רגשית ואקזיסטנציאלית. ילד שמבין שהחיים הם בני חלוף, לומד גם להעריך את הזמן שיש לו, לטפח את מערכות היחסים שלו ולהבין מה באמת חשוב.בניגוד לתחושת פחד, ההכרה במוות יכולה דווקא להעמיק את תחושת המשמעות של הילד. היא מעודדת אותו לחשוב על המורשת שברצונו להשאיר, על הערכים שהוא רוצה להחזיק בהם, ועל הדרכים שבהן הוא יכול לתרום לעולם. כאשר שיחות על נושאים אלו מתקיימות בתוך הקשר משמעותי, הן יכולות לטעת בילדים הערכה עמוקה לחיים עצמם. הם מתחילים לראות שבעוד שהחיים אינם צפויים, הם מלאים ברגעי יופי, אהבה וחיבור, רגעים ששווה לחיות אותם במלואם. נקודת מבט זו מטפחת הכרת תודה, הבנה שכל רגע עם האנשים האהובים עלינו הוא יקר ערך. היא מסייעת לילדים לפתח מודעות לרגע הנוכחי ולעודד אותם לקחת חלק פעיל בחיים במקום לקבלם כמובנים מאליהם. באמצעות שיחות אלו, ילדים מבינים שהערך של החיים אינו נמדד באורכם, אלא בעומק החוויות שלנו, במערכות היחסים שלנו ובתרומה שלנו לאחרים.
כאשר אנו מנרמלים שיחות על מוות ואבל, אנו גם עוזרים לילדים להבין שהם אינם לבד בכאבם. האבל, כאשר הוא משותף, הופך לגשר המחבר בין אנשים, תזכורת לכך שאהבה ואובדן הם שני צדדים של אותו מטבע.שיחות על אבל בתוך המשפחה מחזקות את הקשרים בין בני המשפחה, ומאפשרות תהליך של ריפוי משותף. כאשר ילדים רואים שהוריהם, אחיהם ומבוגרים נוספים מבטאים רגשות בגלוי, הם לומדים שעצב אינו משהו שצריך להסתיר, אלא חלק טבעי מהחיים.הדבר יוצר מרחב לכנות רגשית, מפחית תחושות של בדידות, ומחזק את ההבנה שפגיעות היא לא חולשה, אלא מקור לכוח. יתרה מכך, האבל מלמד ילדים על הכוח של הזיכרון. כאשר אנו מכבדים את זכרם של מי שאינם איתנו עוד, אנו מלמדים את הילדים שהאהבה אינה מסתיימת עם המוות, אלא ממשיכה להתקיים דרך סיפורים, ערכים ומעשים הנעשים לזכרם. באמצעות טקסים, סיפורי זיכרון, ומעשים טובים שנעשים לזכר הנפטרים, ילדים לומדים שלמרות שהאובדן כואב, הוא גם יכול להוות השראה לעשייה משמעותית.
בעולם שבו נמנעים על פי רוב משיחות על מוות, ילדים ובני נוער רבים נאבקים לבד כאשר הם חווים מצוקה רגשית עמוקה. הם עלולים להאמין שכאבם הוא דבר שעליהם לשאת לבד, או חמור מכך, שאי אפשר להקל עליו. כאשר אנו יוצרים סביבה שבה ניתן לדבר על אובדן, סבל ושאלות אקזיסטנציאליות, אנו נותנים לילדים ולמתבגרים כלים להתמודד עם רגשות אלו באופן בטוח. מניעת אובדנות מתחילה בדיאלוג פתוח. כאשר ילדים יודעים שמותר להם לבטא את העצב, הייאוש או החששות שלהם, הם נוטים יותר לפנות לעזרה. חשוב שילדים ישמעו שכאב, עמוק ככל שיהיה, לעולם אינו קבוע, ושבקשת עזרה היא ביטוי של כוח, ולא חולשה. בנוסף, חינוך ילדים על סימני האזהרה של אובדנות, הן אצל עצמם והן אצל אחרים, נותן להם כלים לפעול לפני שמשבר מתפתח. הפחתת הסטיגמה סביב קשיים נפשיים ונרמול הפנייה לעזרה מחזקים את יכולתם של ילדים לתמוך בעצמם ובחבריהם.
כאשר אנו משוחחים עם ילדים על מוות ושבריריות החיים, אנו מאפשרים להם לפתח הבנה עמוקה ורחבה יותר של מה נותן ערך לחיים. תהליך זה כולל כמה היבטים מרכזיים:
ילדים הם סקרנים מטבעם בנוגע לחיים ולמוות. במקום להשתיק את שאלותיהם, אנו יכולים לעודד אותם לחקור את מחשבותיהם, רגשותיהם ואמונותיהם. אין צורך תמיד לתת רק תשובות מוחלטות, אלא גם לשמור על פתיחות לחקור יחד. ילד ששואל "לאן הולכים כשמתים?" אינו מחפש רק מידע, הוא מביע רצון גם להבין את מסתורי החיים. לעיתים יזדקק לתשובה של דעותינו, אמונותינו או תפיסת המדע. לעיתים גם נכון לתת תגובה פתוחה כמו "מה אתה חושב?" או "יש אנשים שמאמינים בדברים שונים, בוא נחשוב על זה יחד", מאפשרת לילד הזדמנות לפתח משמעות אישית.
המוות והאבל מובנים בדרכים שונות בתרבויות, בדתות ובמשפחות שונות. הזמנת ילדים ללמוד על המסורות שלהם וגם על גישות אחרות יכולה לעזור להם לפתח מסגרת אישית להבנת משמעות החיים והמוות.
דרך מעשים חיוביים, ילדים לומדים שהם אינם חסרי אונים מול האבל. מעשים לזכר יקירים, התנדבות או יצירה אמנותית המבטאת רגשות יכולים לתת להם תחושת שליטה ומשמעות.
ילדים לעיתים חוששים שהמוות פירושו היעלמות מוחלטת של אדם אהוב. חשוב ללמד אותם שהקשרים יכולים להימשך, בדרך סמלית, דרך זיכרונות, ערכים ומסורות.
הבנת זמניות החיים יכולה להוביל להערכה עמוקה יותר שלהם. ילדים שלומדים זאת לומדים גם לאהוב, להוקיר ולחיות מתוך כוונה ומשמעות.
חשוב לדבר בשפה ובמושגים התואמים את היכולות הקוגניטיביות והרגשיות של הילד, בהתאם לשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא. מידע מופשט או קשה לעיכול כדאי לתווך דרך סיפורים, דימויים ומשחק, ולהימנע מחשיפה בלתי מתווכת לאמיתות שעשויות להיות קשות לעיכול. התאמה זו מאפשרת לחזק תחושת ביטחון ולבסס סקרנות לצד מוגנות, גם בנושאים כמו מוות, אבל ואובדן.
מטרת השיח על מוות ואבל עם ילדים אינה להגן עליהם מהמציאות, אלא להכין אותם להתמודד איתה באומץ, בחמלה ובחוכמה ולסייע להם בעיכול והבנה, תואמת שלב, של אמיתות קשות. זהו תהליך שעשוי לאפשר להם למצוא משמעות, חיבור והכרת תודה על החיים עצמם. כאשר אנו יוצרים תרבות שבה ניתן לדבר על אובדן ומשמעות, אנו נותנים לילדים מתנה יקרה מפז: מרחב שבו ניתן להתמודד עם מצבי החיים הקשים ביותר מתוך עמדה של פתיחות, סקרנות ואולי אף קבלה.
לכתבה המלאה לחצו על הלינק…