אימהות בזמן מלחמה: בין טראומה, אחריות וצמיחה Post traumatic growth among mothers who experienced the 7/10/23 attack with their children

המאמר עוסק בצמיחה פוסט־טראומטית בקרב אמהות שחוו את מתקפת 7 באוקטובר יחד עם ילדיהן, בתוך מציאות של איום קיומי מתמשך, קריסת תחושת הביטחון, ונשיאה כמעט בלעדית באחריות ההורית והרגשית. מתוך ההבנה שטראומה אינה מתבטאת רק בפגיעה ובשבר אלא גם בתהליכי שינוי ובנייה מחדש, המחקר מבקש לבחון כיצד אמהות מעצבות מחדש את עולמן הפנימי, את תפקידן האימהי ואת משמעות חייהן לאחר אירוע קיצון זה. במרכזו ניצבת השאלה כיצד חוויית ההישרדות לצד הילדים אינה רק מקור למצוקה, אלא גם זירה שבה מתהווים כוחות, תובנות וצורות חדשות של קיום אימהי.

המחקר נשען על הגישה של צמיחה פוסט־טראומטית (PTG) כפי שפותחה בידי טדסקי וקלהון, אך מרחיב אותה אל תוך הקשר ייחודי: אימהות שנדרשו בו־זמנית להתמודד עם פחד אישי עמוק ועם החובה להגן, להכיל ולווסת את ילדיהן. באמצעות ראיונות עומק עם עשרים אמהות מקיבוצי עוטף עזה, שנותחו בניתוח תמטי איכותני, ביקש המחקר להבין כיצד טראומה קולקטיבית וחריפה משפיעה על תפיסת העצמי, על מערכות היחסים, על סדרי העדיפויות, על האמונה, ועל דמות האם כפי שהיא נחווית מבפנים. מבעד לעדויות עלו לא רק סימני שבר, אלא גם תהליכים של עיבוד, הסתגלות ויצירת משמעות חדשה.

ממצאי המחקר הצביעו על חמישה ממדים מרכזיים של צמיחה פוסט־טראומטית: שינוי בתפיסת העצמי, העמקה של קשרים בין־אישיים, הערכה מחודשת לחיים, פתיחות לאפשרויות חדשות, וצמיחה רוחנית־קיומית. לצד ממדים אלה, עלתה תרומה ייחודית ומשמעותית של המחקר: הטרנספורמציה של התפקיד האימהי עצמו. האמהות תיארו תנועה מורכבת בין חוסר אונים לעוצמה, בין חרדה עמוקה לבין תפקוד רגשי מתמשך עבור הילדים, ובין קריסת הביטחון לבין ניסיונות לבנותו מחדש. מתוך כך התגבש מושג מרכזי נוסף “תודעה כפולה”  המתאר את החזקת שתי עמדות בעת ובעונה אחת: הכרה בפגיעוּת האישית לצד מחויבות מוחלטת לשמש מקור של יציבות, הרגעה והגנה עבור הילדים.

אחת התובנות המרכזיות שעלו מן הניתוח היא שהצמיחה אינה מתרחשת רק בתוך הנפש הפרטית, אלא בתוך יחסי הגומלין שבין האם לילדיה. האמהות לא רק גילו בתוכן כוחות שלא הכירו, אלא גם החלו לראות בילדיהן סוכנים של חוסן, שותפים למאמץ ההישרדותי והרגשי. במקביל, המפגש עם המוות ועם אפשרות האובדן הוביל לשינוי עמוק בסדרי העדיפויות: מעבר מדאגות יומיומיות וחומריות אל התמקדות בביטחון, בקרבה, בנוכחות, ובערך של רגעים פשוטים של חיים משותפים. גם ממד האמונה הופיע באופן דיאלקטי  עבור חלק מן האמהות האמונה התחזקה והפכה למשען, ואילו עבור אחרות היא נסדקה לנוכח תחושת הנטישה והזעזוע.

בסופו של דבר, המאמר מציע להבין צמיחה פוסט־טראומטית לא כתהליך אישי בלבד, אלא כתהליך יחסי, תפקידי וקיומי, השזור בזהות האימהית ובאחריות לטיפול באחר בזמן איום קיצוני. תרומתו המרכזית של המחקר היא בהרחבת המודל התאורטי של צמיחה פוסט־טראומטית כך שיכלול את האימהוּת עצמה כמרחב של שינוי, שבר ובנייה מחדש. מבחינה טיפולית ויישומית, הממצאים מדגישים את הצורך בהתערבויות רגישות־טראומה המכוונות לא רק לפרט אלא גם לקשר אם־ילד, לקהילה, ולתמיכה ממושכת במשפחות המתמודדות עם השלכותיה של טראומה קולקטיבית

למאמר המלא לחצו על הלינק